ב-6 ביוני 1967, היום השני למלחמה, ניהלו כוחות צה"ל קרבות עזים עם הצבא הירדני באזור ירושלים. בקרבות השתתפו חטיבת החי"ר הירושלמית, חטיבת השריון הראל וחטיבת הצנחנים. לפנות בוקר תקפו כוחות של חטיבת הצנחנים מוצבים ירדנים בצפון העיר. חיילי גדוד 66 של הצנחנים תקפו את המוצב הירדני בבית הספר לשוטרים ולאחר מכן את המוצב בגבעת התחמושת, שהוחזק על ידי שתי פלוגות ירדניות מגדודי החי"ר 2 ו-4 מהחטיבה על שם המלך טלאל. במקום התנהל קרב קשה שבו נהרגו 36 חיילי צה"ל ו-71 חיילים ירדנים ונפצעו רבים. המוצב נכבש על ידי צה"ל לאחר ארבע שעות איומות, אולם הצנחנים חשו כי הם חייבים לציין את האומץ והגבורה של אויביהם הירדנים. הם הקימו על קברם גלעד מאולתר קטן, שלט שנתלה על רובה ירדני ובו נכתב באנגלית "צבא ישראל. צה"ל. כאן קבורים 17 חיילים ירדנים אמיצים. 7 ביוני 1967". הקרב על גבעת התחמושת הפך לציון דרך במלחמות ישראל והוליד גם את השיר המפורסם בביצוע להקת פיקוד מרכז, שכתב יורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום.
השבוע, ב-18 וב-19 ביוני 2012, ביקרו בארץ כמה מהקצינים הירדנים שלחמו באזור ירושלים ב-1967, וביניהם שני מפקדי הפלוגות שהגנו על גבעת התחמושת ומעבר מנדלבאום (מפקד הפלוגה השניה שהגנה על גבעת התחמושת הלך לעולמו לפני שנים ספורות). הם נפגשו עם כמה מהישראלים שפיקדו על הכוחות שלחמו בהם – מפקדי מחלקות, פלוגות וגדודים. כמעט כל הקצינים, משני הצדדים, השתחררו מהצבא בדרגות קצונה בינוניות וגבוהות. קרן אברט מימנה את הביקור, שאורגן על ידי הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) מישראל ומרכז עמאן לשלום ולפיתוח (ACPD) מירדן. מפגש הלוחמים וטקס ההנצחה בגבעת התחמושת לֻוו בסיור משותף באתרי הקרבות ברמת רחל, גבעת התחמושת, הגבעה הצרפתית, מעבר מנדלבאום ועוד.
ליוויתי את הקבוצה ביום הראשון לביקור. המחזה היה מפליא. לוחמים שהצטוו להרוג זה את זה ושלחו את חייליהם למות ולהשמיד יושבים במעגל, מחוייכים, מבודחים, ומעלים זכרונות מהקרבות ו(במקרה הירדני) מהשבי. שני קצינים ירדנים סיפרו כי התגייסו לצבא בעקבות אב שנהרג בקרבות עם ישראל, ואחד מהם הופתע לגלות כי הישראלי שיושב מולו פיקד מן האוויר על הכוח שתקף את הכפר שבו נהרג אביו ב-1956. הירדנים התבדחו עם חברם כי עתה יוכל לחפש את אביו של הישראלי כדי להרגו, כנקמת דם, או לפחות יארגנוּ "סולחה" בין המשפחות. הדברים נאמרו בערבית ותרגמתי אותם לטובת הישראלים, כשבמוחי חולפת מחשבה על דיאלוג שנראה כלקוח מן הדמיון. לאחר מכן סיפר אותו קצין ירדני כי כאשר נשבה על ידי הכוחות הישראלים היתמם באמרו כי הוא "קצין חינוך". עבר עליו חודש במעצר טרם הציגו שוביו בפניו אלבום מטקס סיום של המכללה ללימודי מלחמה, שבו נראית תמונתו מתנוססת בגאון בין הבוגרים האחרים. לקול צחוקם של הישראלים והירדנים הוא סיפר כי החיילים הישראלים אמרו לו שהוא השבוי המרדן ביותר שנתקלו בו.
האווירה המבודחת התחלפה ברצינות מעיקה בגבעת התחמושת. המוצב שידע קרב כה מר ועלה בחיי אדם רבים ארח עתה את הלוחמים הירדנים שהגנו עליו בחירוף נפש ואת הלוחמים הישראלים שתקפו אותם. טקס ההנצחה שנערך במקום היה יחיד במינו ומהמם בעוצמתו. המשורר חיים גורי, שהיה מפקד פלוגה ב-1967, סיפר כי הגיע עם חייליו לגבעת התחמושת בתום הקרב כדי לקבור את גופות החללים הירדנים בכבוד. הוא הקריא את שירו המצמרר "הנה מוטלות גופותינו", מייחל בכאב לב לשמיעת זעקתה של יריה אחרונה. כוחו של השיר, שנכתב על אירוע אחר בזמן אחר (שיירת הל"ה ב-1948), יפה גם לגבעת התחמושת, הסביר גורי. עליתי אחריו כדי לקרוא באזני עמיתינו הירדנים את תרגום השיר לערבית, שעליו עמלתי שעות קודם לכן (וזו ההזדמנות להודות לאיציק שניבוים וליובל צמרת על עזרתם ועצותיהם הטובות).
הקראתי את המילים בערבית, הַא הִיַּ אַגְ'סַאדֻנַא גַ'אתִ'מַה, נאבק שוב ושוב בדמעות שהן מעלות, בדיוק כאחיותיהן העבריות. כובד אבדנם של חיים צעירים הפך לפתע מישראלי לירדני ואויב התחלף באוהב – עבורי, ונדמה לי שעבור רבים מהישראלים והירדנים שנכחו במקום. תחושה זו התחזקה לאחר שמפקד הפלוגה הירדני שלחם עם אנשיו על הגבעה, והסמג"ד הישראלי שתקף אותו, הקריאו את שמות הנופלים מכל צד וחלקו להם כבוד אחרון. סביר להניח כי עבור כל הישראלים והירדנים שנכחו במקום, ללא יוצא מן הכלל, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נכחו בטקס הקראת שמות הנופלים של הצד השני, על ידי הצד השני ובשפתו, שֵם אחר שֵם, בהטעמה. לרגע שבו אל הגבעה חיילי מחלקות ההר האילמות, הישראלית והירדנית, והביטו בשתיקה זה בזה, בפעם האחרונה, דרך עיניהם של בני משפחותיהם וחבריהם לנשק.
הישראלים העניקו לירדנים תמונה גדולה של שלט הקבורה המאולתר מה-7 ביוני 1967. התרגשות גדולה חלפה בקהל. בתום הטקס צבאוּ הצנחנים הישראלים על החי"רניקים הירדנים, מושכים בשרוולִי מכאן ומשם כדי שאתרגם את דבריהם. תאמר לו שאולי היינו אריות, אבל הם היו נמרים. תאמר לו שאף פעם לא הייתי בטקס זכרון כל כך מרגש. שאל אותו איך הם לחמו ומאיפה הם נכנסו וכמה טנקים היו ואיפה היו העמדות ואיך הם הגנו. תספר לו שזה וזה אמר שמעולם לא נתקל בכל כך הרבה לוחמים ירדנים שנהרגו בהגנה על מקום אחד. ולפתע צנחן ישראלי והמ"פ הירדני מנידים בראשם בחוסר אמון, כשהם מבינים שנאבקו זה בזה בדיוק בתעלה שהם עומדים מעליה. התרגשותו של המ"פ הירדני גואה והוא מפציר בי: תאמר להם שרק מי שנלחמו כך זה בזה מבינים מהו שלום ויכולים להעריך אותו.
סיירנו בהר, מדלגים בין תעלה לבין תותח 106 מ"מ ירדני. הירדנים מביטים בו, מעבירים יד, נזכרים בצבעי ההסוואה שהיו עליו. הצנחנים מבקשים לשמוע מהירדנים פרטים טכניים וחוויות מהקרבות, והמ"פ הירדני עונה בקצרה אך באורך רוח. תאמר להם שהם ואנחנו יודעים בדיוק מה היה כאן. יש כאן לוחמים, משפחות שכולות. צריך לכבד את רגשותיהם. נניח את העבר במקומו, עכשיו יש שלום. אני מסביר לישראלים. צנחן עונה לי בשקט: הוא צודק. תגיד לו שאנחנו מעריכים את הרגישוּת שלו. תגיד לו תודה.
הערב צונח על ההר וכולנו עוזבים. מחשבה אחת מלווה אותי בבליל הרגשות. בדרך כלל, בסוף כל משפט שמוחלף בין ישראלי לבין ירדני יושב פלסטיני (עם או בלי נרגילה). ממפגש הלוחמים הזה נעדר הטריז הפלסטיני: לא היו האשמות מהצד הירדני או מגננה והתקפה מהצד הישראלי. היו רק לוחמים ישראלים וירדנים שבעבר ניסו להרוג זה את זה והיום נזכרים ומתרגשים ביחד. צנחן אחד ביקש ממני: תאמר לו שאם כל מי שנמצא כאן מהצד שלנו היו "הישראלים", וכל מי שנמצא כאן מהצד שלהם היו "הערבים", היה מזמן שלום. סיפרתי את זה למ"פ הירדני, ובדרך החוצה מגבעת התחמושת חלפה במוחי לרגע המחשבה: אולי הוא צודק.
