מאז אמצע המאה ה-19 מנהלת איראן יחסי אהבה-שנאה עם התרבות המערבית. במאות ה-19 וה-20 ניסו שושלות קג'אר ופהלווי ליישם תהליכי מודרניזציה מערבית במנהל, בצבא ובכלכלה. האינטליגנציה החדשה ביקשה להרחיבם גם לתחומי החברה והפוליטיקה, אם כי ללא הצלחה רבה. מרבית אנשי הדת האיראנים התנגדו בתוקף לחדירת תרבות זו בטענה כי מקורה בכפירה דתית הפוגעת בערכים דתיים וחברתיים ואינה אלא מזימה אימפריאליסטית להשתלט על המדינה השיעית היחידה בעולם.
אחד משיאי המאבק בין אוהדי המודרניזציה המערבית ומתנגדיה היה כאשר רזא שאה פהלווי (שלט בין 1925 ל-1941) ניסה לגייס בכוח את תלמידי המדרסות (הישיבות) לצבא הלאומי שהקים. באמצעות הגיוס הוא ניסה לשבור את ההתנגדות של הממסד הדתי לתהליכי החילון והחיקוי של המערב שאותם ניסה ליישם באיראן. פהלווי לא היסס להפגיז מסגדים ומדרסות שהתנגדו לו. אחד מהתלמידים שנמלטו מאימת הגיוס (במחיר גילוח זקנו) היה ח'ומיני, לימים אויבה הגדול ביותר של התמערבותה של איראן. בנו, מוחמד רזא שאה (שלט בין 1941-1979), ניסה באמצעות המהפכה הלבנה להפוך את איראן למעצמה עולמית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי במהירות ובאגרסיביות רבה. מדיניותו זו הייתה מהסיבות העיקריות למהפכה האסלאמית ב-1979.
מראשיתה הכריזה המהפכה מלחמה על ההשפעות התרבותיות המערביות באיראן. צנזורה קפדנית הוטלה על ספרים, סרטים, מוזיקה ולבוש מערביים. המשטר ניהל מלחמת חורמה נגד המערב, שאותו הציג כ"אויב האנושות", "חסר כל מוסר חברתי ודתי", וככזה ש"אחראי ישירות כבר מאות שנים לשחיתות ולניצול כלל העמים המדוכאים". בתמורה הוצעו לציבור תכנים שעיקרם נועד לטפח ערכים מסורתיים, אסלאמיים ואיראניים כאחד. המשטרה עצרה רבים מאלו שנחשדו כ"סוכני האימפריאליזם התרבותי המערבי" והטילה קנסות כבדים על אזרחים שבביתם נתפסו קלטות מוזיקה וסרטים שנאסרו.
עוד לפני צלחות הלוויין והאינטרנט, שהעצימו את צריכת התרבות המערבית, התקיים באיראן שוק שחור עצום במוצרי פנאי מערביים, החל בסרטים מצוירים של דיסני וכלה במוזיקה של מטאליקה. בעידן האינטרנט וצלחות הלוויין הופעלו אמצעי שיבוש אלקטרוניים מתוחכמים במטרה לחסום תכנים שהוגדרו על ידי המשטר כ"פוגעים בדת ובערכי המהפכה". למרות זאת, ביותר מ-50% מבתי האב באיראן יש צלחות לוויין אסורות, ומיליוני איראנים מחוברים לרשת האינטרנט. במילים אחרות, רוב האיראנים, תומכי המשטר או מתנגדיו, הם צרכנים של תרבות מערבית; אמנם בעיקר לצרכי בידור ופנאי, אך החשיפה היא גם לערכים מערביים כמו דמוקרטיה ליברלית, זכויות אדם וחירויות אזרחיות. מהאחרונים חושש המשטר יותר מכל ולכן הוא נאבק בהם בעוז.
האם מלחמת התרבות הזו מבשרת את התפוררות ערכי המהפכה האסלאמית? אני סבור שכן. המהפכה האיראנית לא הייתה פוליטית בלבד אלא התיימרה להוות אלטרנטיבה אסלאמית לתרבות המערבית. הטיהור התרבותי שנערך בימיו הראשונים של המשטר הבריח אלפי אמנים, זמרים, שחקנים סופרים ואינטלקטואלים מתמערבים מאיראן. מוסדות התרבות שזוהו עימם נסגרו או הומרו למוסדות ברוח אסלאמית. אולם הכמיהה לתכנים מערביים לא נעלמה אלא ירדה למחתרת. כך, למשל, דווקא במלחמת איראן-עיראק הפכו מקלטים רבים למועדוני מוזיקה וסרטים שהוברחו מהמערב.
עם זאת, הדרך למהפכה פוליטית הנגזרת ממלחמת התרבות הזו לא צפויה בקרוב. רוב צרכני התרבות המערבית משתייכים עדיין למעמד הבינוני העירוני, בעוד שרוב אוכלוסיית הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית היא מסורתית, מצייתת לממסד הדתי ונאמנה על-פי רוב למשטר. עם זאת, לאחר יותר משלושה עשורים של מלחמת חורמה בתרבות המערבית ניתן לומר כי שלטון האיאתוללות הפסיד במאבקו בעמו שלו.
