"לפני ראשית המאה התשע עשרה כל היהודים ראו ביהדות זכות; מאז רוב היהודים רואים בה נטל." (מרדכי קפלן, היהדות כציוויליזציה, 1957)
שהות בחוץ לארץ, בייחוד בקרבת קהילה יהודית גדולה, מהווה הזדמנות לבחון מחדש את מערך הזהויות שלנו ולעמוד על היחסים שבין היהדות לזהות הישראלית. בדומה לישראלים-חילונים רבים השוהים בחו"ל, בראשית שהותי בשטרסבורג ניהלתי פלירט קצר עם הקהילה היהודית המקומית. די מהר נפרדו דרכינו כידידים, אולם נותרתי עם מספר תהיות על היחס שבין היהדות למודרנה באופן כללי ועל הזהות היהודית החילונית בפרט. צרפת, אולי המדינה החילונית בעולם, היא ככל הנראה ביתה של הקהילה היהודית השלישית בגודלה בתבל (אחרי ישראל וארצות הברית) ובשטרסבורג, בירת חבל אלזס, מתגוררת קהילה גדולה ומבוססת.
הפלירט הקצר שלי עם הקהילה היהודית האלזסית החל בחסידים החרדים של חב"ד, המשיך בזרם המרכזי של יהודים צרפתים בסגנון האורתודוכסיה-המודרנית, המרכיב את עיקר הקהילה המקומית, והסתיים בקהילה הליברלית, הדומה במהותה לתנועת היהדות המתקדמת בישראל ובארצות הברית. המגע עם שלוש הקהילות התקיים בעיקר סביב שבתות וחגים ובמרכזו היו בית הכנסת והתפילה. אולם אני אדם חילוני; לא חיפשתי תיווך מסורתי עם הישות האלוהית ולא תורה ומצוות אלא סולידריות חברתית וקהילתית. בשל כך, מעבר לסקרנות ולהזדהות הבסיסית, לא יכלה הקהילה היהודית לספק מענה לצרכיי. עם הזמן רכשתי מכרים מקומיים מכל הסוגים והגוונים וטוויתי לעצמי את המארג החברתי המתאים למידותי. אולם שמתי לב כי גם בשטרסבורג חבריי הטובים ביותר הינם ישראלים וישראליות חילונים, בדיוק כמוני.
מגעיי עם הקהילה המקומית הביאוני לחשוב על הקושי הבסיסי בשמירה על זהות יהודית עקבית ולכידה מבלי לחיות בקהילה סגורה ולדקדק בקיום התורה והמצוות. הדבר קשור ישירות למשבר שנוצר ביהדות אירופה במאה ה-18 בעקבות המפגש הטראומטי שלה עם המודרנה ועם פרויקט הנאורות ותנועת החילון שנבעו ממנה (עולם האסלאם, והיהדות שחיה בו, חווה את המפגש הזה בעצמה פחותה). התגובה היהודית למודרנה נעה על המנעד הרחב שבין הסתגרות ודחיית כל חידוש כמגונה – האולטרה-אורתודוכסיה המזוהה יותר מכל עם החת"ם סופר וקביעתו ש"חדש אסור מן התורה", ובין רפורמה והחילון מבית מדרשה של תנועת ההשכלה היהודית. עיקרו של השינוי שחל במאתיים השנים האחרונות הוא בכך שמרבית היהודים בעולם חדלו לקיים באדיקות את חוקי התורה והמצוות והחלו להתערות בעולם הסובב. על רקע זה צמחה גם התנועה הציונית.
בעולם הישן יהודי שעזב את היהדות המיר את דתו לנצרות או לאסלאם, על פי רוב, ונחשב למשומד. מי שחדל לקיים תורה ומצוות לא נחשב עוד יהודי להלכה ולמעשה, וכך יש הרואים בברוך שפינוזה, בן המאה ה-17, את היהודי החילוני הראשון. כיום, מסיבות חברתיות (הזיהוי של יהודים עם הצלחה כלכלית ואינטליגנציה), היסטוריות (זכרון השואה) ותרבותיות (נוסטלגיה וצורך בשייכות) מבקשים יהודים חילונים רבים לשמור על יהדותם ללא הקפדה בדת עצמה, ומבלי לאמץ את ערכי הנאורות והליברליזם המודרני.
בצרפת, כמו בישראל, הפתרון לדילמה הקשה הזו נמצא בתורת הדם, הגזע והלאומיות. אם בעבר הגדירו השייכות לקהילה והקיום הקפדני של תורה ומצוות את היהודי, זהותם של יהודים חילונים מתבססת על הדם הזורם בעורקיהם מאמם. ההיבט הלאומי של יהדותם מתבטא בזיקתם למדינת ישראל, הזדהות עם ערכיה ותמיכה פוליטית במדיניותה. ביחס לאלמנט הגזעי, בראשית המאה ה-21 אין צורך להכביר מילים על כך. אולם בנוגע לקשר בין זהות יהודית לבין מדינת ישראל ראוי להרחיב מעט.
הצורך של מרבית יהודי התפוצות לתמוך במדינת ישראל באופן בלתי מסוייג פוגע ביכולתם לקיים דיון ביקורתי ומושכל על מדיניותה. עצם ביסוס זהותם היהודית על הזדהותם עם מדינת היהודים מביא אותם לראות כל ביקורת על המדינה כמתקפה ישירה על זהותם האישית והגדרתם העצמית (ומכאן קצרה הדרך להאשמה באנטישמיות). כך ניכרת שבריריותה של הזהות היהודית אשר זנחה את היהדות והחליפה אותה לא בפילוסופיה ליברלית אלא במדינת-לאום.
בשיחות שקיימתי לאורך השנים עם יהודים מן התפוצות חזרה ועלתה הטענה שהם אינם מרגישים בנוח להעביר ביקורת על ישראל מאחר שאינם חיים בה ולכן אין להם לגיטימציה מוסרית לבקרה. אולם על פי אותו הגיון עליהם לחדול מתמיכתם הבלתי מסוייגת במדיניות הישראלית, שכן גם השתדלנות היהודית ה"פרו-ישראלית" במערב נושאת בחובה מחיר משמעותי המושת בעיקר על תושבי הארץ. יתרה מזאת, אך מתבקש הוא שאלה שקשרו את גורל זהותם בגורלה של מדינת ישראל יקחו חלק פעיל בשיח הביקורתי והזהותי המתקיים בישראל ומעצב בתורו את זהותם שלהם.
המשבר אותו חווה היהדות מאז שפגשה את המודרנה נוגע לזהות היהודית המודרנית בכללותה וחורג מגבולותיה של מדינת ישראל. אולם מקומה של המדינה היהודית בדיון הזה הולך וגדל. בעמדתה המבולבלת של יהדות התפוצות ביחס למדינת ישראל ובכלל יש כדי להעיד על חולשתה של הזהות היהודית החילונית ושל אלה הממשיכים להגדיר את עצמם יהודים למרות שבפועל זנחו את היהדות.
מדינת ישראל מבקשת לעצמה מונופול על הזהות היהודית ההיסטורית אשר לאורך הדורות היתה על-לאומית. בכך טמונים סכנה וסיכוי. הסכנה טמונה בשימוש שעושים פוליטיקאים ישראלים בטרמינולוגיה דתית-גזעית כדי ללבות רגש לאומני-טריטוריאלי ולגייסו לצרכים פוליטיים. הסיכוי, לעומת זאת, טמון ביצירת מרחב רוחני חופשי מאחיזה ממסדית, אשר יתקיימו בו התנאים להתחדשות יהודית מודרנית, רוחנית, זהותית ותרבותית, שתמשוך את היהודים באשר הם. אם תרצו, מעין גרסה מודרנית לחזון הציונות הרוחנית של אשר גינזבורג (אחד העם).
יציקה של תוכן רוחני מודרני, המבוסס על המורשת היהודית, למצב הנוכחי של יהדות לאומית ומחולנת תדרוש מרחב ישראלי אזרחי המבוסס על שיוויון, ליברליזם והומניזם ופתוח למציאות הרב-לאומית הנוכחית. שני תנאים נוספים צריכים להתקיים לשם כך: על ההתחדשות להתקיים בשדה הדתי, החברתי והתרבותי, ללא התערבות המדינה; ומדינת ישראל צריכה לחתום על הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית, להתחיל בתהליך פיוס היסטורי בין יהודים לערבים ולשלב את הפלסטינים אזרחי ישראל במסגרת ישראלית אזרחית כוללת.
