החלון הסגור והחזית הנפתחת

לא קשה ליישב את הסתירה, כביכול, בין טענתו של יאיר ולך לבין תגובתו של שאול אריאלי. אריאלי מדגים, בנתונים, כיצד כל המפקפקים בייתכנותו של פתרון "שתי מדינות לשני עמים" הפנימו למעשה את הדיכוי התודעתי של הימין האידיאולוגי. הוא מסביר כי שמירה על גושי יישובים המשתרעים על פני פחות מאחוז אחד משטח הגדה המערבית, דרישה שלה כבר הסכימו הנושאים והנותנים הפלסטינים, תשאיר בריבונות ישראל למעלה מ-70 אחוז מתושבי ההתנחלויות. אדם המיואש מחלוקת הארץ, טוען אריאלי, נכנע למיעוט זעיר וקנאי, שכן המחלוקת הטריטוריאלית-דמוגרפית בין הפלסטינים לבין ישראל מתנקזת להעתקתם של 50 אלף יהודים מערבה – עשירית מהמתנחלים ופחות מאחוז אחד ממספר היהודים בין הים לנהר.

אלא שגם אם יוכח שסוגיות הפליטים וירושלים, ולא רק הגבולות, אינן אבן נגף להסדר קבע, טענתו של ולך אינה מתערערת מתיאורו של אריאלי. אדרבא: אם רק מיעוט יהודי קטן וקנאי מסכן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שטוען השמאל הציוני, מדוע נכשלו ממשלות השמאל והימין משך כל כך הרבה שנים במימושו של הסדר הקבע? מדוע לא אזרו מקבלי ההחלטות אומץ לחלק את הארץ? כאן מונח נטל ההסבר לפתחם של תומכי ההפרדה. אולם דומה שכיום יודעים גם הם, בסתר לבם, כי קשה לדמיין ממשלה ישראלית שתוכל להיענות לרף התביעות המינימלי של ממשלה פלסטינית כלשהי. שלמה בן עמי, שר החוץ בתקופת שיחות קמפ דייויד, טען זמן קצר לאחר כשלון השיחות כי רק אכיפה בין-לאומית תוביל את ישראל והפלסטינים לחלק ביניהם את הארץ. עמדה זו הדהדה בהצעתו של יצחק רייטר להקמת "ועדת אונסקו"פ" חדשה שתכפה פתרון מטעם האו"ם. אולם הצעות אלה אינן נראות מציאותיות יותר מהסכמה רצונית בין שני הצדדים על חלוקת הארץ.

השמאל הרדיקלי מנצל את המבוי הסתום הישראלי-פלסטיני כדי לטעון שהפתרון הוא מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה. לעתים הוא נתלה בהתפתחויות אידיאולוגיות יוצאות דופן בימין האידיאולוגי, ובעיקר בקרב המתנחלים, המאמצים שיח דומה. אולם זוהי אשליה: הימין, ככל שהוא מתרחק מהשיח הרעיוני-אוטופי ומתקרב למציאות ולשיח במרחב הפוליטי, מבין היטב כי מדינה דו-לאומית תסמן את קִצָּהּ של הריבונות היהודית על ארץ ישראל. הפתרון שלו, המקודם באופן גלוי על ידי נציגי מפלגות הימין הקטנות בכנסת, נשען על התפיסה כי הפלסטינים מתעניינים הרבה יותר בזכויות חברתיות מאשר בזכויות פוליטיות. מכאן נגזרת אסטרטגיה ברורה: סיפוח השטחים והפיכת הפלסטינים לתושבים במדינת ישראל, כאשר את זכויותיהם הפוליטיות הם מממשים בירדן.

השמאל בישראל שוגה באשליה כי תפיסה זו היא נחלתו של הימין הרדיקלי בלבד. למעשה, כיום זוהי כבר נחלתו של המרכז הפוליטי. כאשר שר החינוך, הנחשב לסמן פרגמטי וליברלי בליכוד, מצהיר כי "השלום לא יושג על ידי עקירת יהודים בארץ ישראל", הוא מקבל להלכה, אם לא למעשה, את גישת הימין ה"רדיקלי". המשמעות היא עימות חזיתי עם ירדן, במוקדם או במאוחר. פוליטיקאים מן המרכז והימין המתון נזהרים בשכנה ממזרח מאחר שאינם רוצים לפגוע ביחסים האסטרטגיים עם המשטר ההאשמי. אולם כאשר אנשי מקצוע פורשים מתפקידיהם הם מדברים בגלוי על חוסר התוחלת ב"פתרון שתי המדינות" ועל שיבה ל"אופציה הירדנית".

יו"ר הכנסת היה גלוי לב להפתיע בעניין זה. בראיון לא רשמי מלפני כשנה וחצי הוא הודה בסתירה המובנית בין "יהודית" לבין "דמוקרטית" וגם בחוסר הייתכנות של חלוקת הארץ. דבריו בנושא היו ברורים: "הבעיה היא הרצון שלנו לקיים מדינה יהודית. והיא תצטרך פתרון: או על ידי שני פרלמנטים, או קונפדרציה, או קו-דומיניון, כפי שהיה אחרי מלחמת העולם הראשונה: יש שטחים שמוחזקים על ידי שתי מדינות. האזרחים היהודים שייכים למדינת ישראל, האזרחים הפלסטינאים שייכים למדינה אחרת, שתוקם באיזשהו מקום. אני לא רוצה לומר ירדן, כי אני לא רוצה להרגיז את הירדנים. אבל 60% או 70% מהירדנים הם פלסטינאים. נצטרך למצוא איזשהו פתרון".

אם פתרון שתי המדינות הוא חסר תוחלת, כפי שמוכיחות עשרים השנים האחרונות וכפי שמשדרת הפוליטיקה הישראלית, אזי הסטטוס קוו אנטה הנוכחי יתפורר, אולם לא בכיוון שמצפה או מייחל לו השמאל הרדיקלי. הפזילה של הפוליטיקה הישראלית, מהמרכז ימינה, לכיוון ירדן, תתחזק, ועמה הציפיה לשינוי הסדר הקיים בממלכה על ידי הפיכתה למדינה פלסטינית בפועל – תחת שלטון ההאשמים או בלעדיהם. אז תוכל ישראל לחשוב על הסדרים קונפדרטיביים עם ירדן בשאלה הפלסטינית. מי שמסכל את פתרון שתי המדינות מקדם את התרחיש הזה, ומי שלא רואה זאת מתכחש למציאות.