האמת היא הקרבן הראשון בעתות הסלמה ומלחמה. כך גם עתה, לאחר הטבח המזוויע של דאע"ש בפריז. כתבות רבות, בעברית ובערבית, מרחיבות בסיקור האירוע בהקשריו העכשוויים. כדאי גם למקמו בהקשר ההיסטורי.
הפונדמנטליזם החל דווקא באירופה בתקופת הרנסנס והמודרניזם. הוא הופיע כתגובה של קבוצות דתיות ואחרות לרעיון המדינה המודרנית, להפרדה בינה לבין הדת ולביסוסה על תבונת האדם ובחירותיו במקום על תיאולוגיה, מה שהעביר את הלגיטימיות לשלטון מהשמיים אל הארץ. קבוצות מאמינות (יעקוביניות ואחרות) סברו כי עקרונות אלה מקעקעים את אמונותיהן, וכמובן את סמכותן בעיני חבריהן. במילים אחרות, הפונדמנטליזם נולד כהתרסה על השינוי המהותי בחייהן של חברות טרום-מודרניות ובמבנים הקלאסיים עליהן הושתתו ופעלו. בסוד כל תנועה או קבוצה פונדמנטליסטית היו חזרה לטהרנות, לטקסטים המקודשים, למורשת ולנרטיב של גאולה לקבוצה ולעתים לעולם כולה.
ככל שהתחזק המודרניזם התחזקה תגובת הנגד אליו, אלא שחלק מהמתנגדים הגיעו להסדרים מספקים מבחינתם עם המדינה המודרנית. במקומות רבים התאימו קבוצות מתנגדות את עצמן להתפתחויות, ואף אימצו את המודרניזם המערבי כפי שהתבטא במדינה המודרנית – הפרדת הדת מהמדינה והגנה על זכויות יסוד וחירויות, ביניהן חופש האמונה והפולחן.
המודרניזם הקולוניאליסטי הקים עליו קבוצות ילידים, דתיות ומקומיות שראו בו איום ממשי עליהן ולא רק על אורחות חייהן. תנועות האסלאם הפוליטי, הן המתונות הן הרדיקליות, היו חלק מפונדמנטליזם העולמי שהתנגד למודרנה בצורתה זו. אלא שהקמת מדינות הלאום הערביות בשנות ה-30 עד שנות ה-50 של המאה הקודמת הקהתה את העוקץ של חלק מהתנועות הללו, שבמבט ראשון נראו כמשלימות עם האופן שבו נבנו המדינות באזור.
כשלונה הצורב של המדינה הערבית המודרנית והאופן הכוחני שבו מומשה הגלובליזציה קעקעו את יסודותיהן של חברות מוחלשות ומסורתיות בעולם הערבי והמוסלמי, אשר חשו כי ההיסטוריה משפילה ודוחקת אותן. כך קיבלו התנועות הפונדמנטליסטיות האסלאמיות במרחב רוח גבית, והרעיונות שמזינים אותן זכו לעדנה. עושר של חומר טקסטואלי, תיאולוגי ואידיאולוגי עמד לשירות ההקצנה הדתית, ורעיון הח'ליפות האסלאמית היה חלופה זמינה ושמישה. אף קמו לו תיאורטיקנים שקידמו אותו כאוטופיה במזרח התיכון ומחוצה לו. מלחמות רבות התחוללו במרחב הערבי והאסלאמי בעשורים האחרונים, מה שהביא לתבוסות ומצוקה נוספת באזור שהמערב נתפס כאחראי להן. כתוצאה מכל התהליכים הללו עסקו דורות של מוסלמים בדבר אחד: החייאת המורשת וריפוי הפצע הכואב בנשמתם ובכבודם.
הפונדמנטליזם האסלאמי, אם כן, הוא שלוחה פוסט-מודרנית של הפונדמנטליזם האירופי היעקוביני, שיש אף הטוענים שהם ממציאיו של הטרור הפוליטי המודרני. קבוצות נוצריות ואחרות (ביפן למשל) מצאו גם הן במורשת גאולה, ובכתבי הקודש משנה סדורה להשבת הטהרה לעולם ולביסוסו מחדש על צו האלוהים במקום על תבונת האדם. הפיגועים בפריז הם פרק מזוויע במשנת ההתנגדות למודרנה ולגלובליזציה באצטלה של דת האסלאם.
בין הפונדמנטליזם של ראשית המדינה המודרנית לבין הפונדמנטליזם העכשווי יש גם שוני מהותי, כמובן. בעבר כוונה ההתנגדות לסדר החברתי החילוני, הפוליטי והמשפטי. האסלאם הרדיקלי הנוכחי, לעומת זאת, שולל את הסדר הקיים בכללותו, אינו מוכן להשלים עם השונה ועם האחר, ושואף להכניע את הכל למרותו. הטבח בפריז יהיה אבן דרך אחת בלבד במסע ההרס שלו. יתר על כן, מאחר שהפונדמנטליזם של הסלפיה הג'יהאדיה הוא בן הזמן והמרחב, אך טבעי הוא שפעיליו ינצלו את כל האפשרויות והאמצעים שמאפשרת להם הטכנולוגיה המודרנית כדי להעצים את דימויים התקשורתי ואת השפעתם. זאת בראש ובראשונה באמצעות שיווי ממד אסתטי לאלימות שלהם, כיאה לעידן שבו אנו חיים. בשונה מהעבר, לפונדמנטליזם העכשווי יש יכולת מוכחת להעצים את כוחו תוך שימוש מקצועי באמצעי התקשורת ההמוניים.
ההקשר ההיסטורי קודם, אם כן, להקשר המדיני, הפוליטי והבטחוני. כמקובל במערכת הבין-לאומית, כל שחקן שיכול להסיט את ההיסטוריה מדרכו או לתעל אותה לשירות האינטרסים האסטרטגיים והטקטיים שלו, יעשה זאת במלוא הכוח. מדינות רבות בעולם כולו עשו שימוש בתנועות פונדמנטליסטיות אסלאמיות נגד זרמים ותנועות ליברליות או סוציאליסטיות. אולם הזרם הסלפי-ג'יהאדי והתנועות הנמנות עליו ברחבי העולם – אל-קאעדה, בוקו חראם, תנועת א-שבאב וארגון המדינה האסלאמית – שינו מזמן את כללי המשחק, ועל העולם להתאים את יחסו אליהן.
