בלונדון גיליתי איפה נמצאת ישראל. טוב, לא ממש, כי הרי ידעתי גם קודם את גבולות המדינה, וידעתי גם קודם איך לצייר את הצורה המשושה שבעברית נקראת ישראל ובערבית נקראת פלסטין, אבל בכל זאת, בכנות, הייתי צריך להרחיק עד לונדון כדי לגלות איפה נמצאת ישראל. זה היה בערך לפני עשור, במהלך לימודי התואר השני ב- School of Oriental and African Studies באוניברסיטת לונדון.
בסילבוס של הקורס הבסיסי של התואר פורטו נושאי הלימוד השונים הקשורים ללימודי המזרח התיכון. שם, לתדהמתי, מצאתי את ישראל. בהמשך לשיעור שעסק בעדתיות בלבנון, ואחר שעסק בעליית הבעת' בסוריה ואחר שעסק בנפילת השאה באיראן, היה שיעור על ישראל. המפגש הציוני-פלסטיני, מלחמת 1948, מתחים חברתיים בחברה היהודית בישראל, השפעת מלחמת ששת הימים על השיח המיליטריסטי בישראל, עליית גוש אמונים ועוד. אני זוכר עד כמה מוזר זה היה לי. הרי עשיתי תואר ראשון בישראל ולמדתי שלוש שנים תואר במחלקה ללימודי "המזרח התיכון", אבל לזה שישראל היא חלק מהאזור הערבי אף פעם לא הכינו אותי. בעצם, מעולם לא למדתי על ישראל. הלימוד כולו היה יהודי, ישראלי, לתלמידים יהודים, ישראלים, בו למדנו להביט על לבנון וסוריה ומצרים וירדן ואיחוד אמירויות ערב, וערב הסעודית, ותוניסיה ולוב, כאילו היינו תצפיתנים העומדים ומשקיפים על הנעשה מעבר לאופק.
יחסי הגומלין, הדמיון והשוני בין מדינות האזור, השוואות מתבקשות בין ישראל לאיראן ללבנון, השפעה של פוליטיקה אזורית על הפוליטיקה הישראלית, מקומו של הצבא במצרים מול מקומו בישראל, מיליטריזם והשפעתו על התפיסות של ישראל את האזור, וגם עיצוב השיח הישראלי על המזרח התיכון – גם באקדמיה – כתוצאה של יחסי כוח ברורים בין רוב למיעוט, בין תפיסות הגמוניות לחשיבה ביקורתית, בין התגבשות האליטה הישראלית אל מול ה"אוריינט", בדגש על אפליה והתנשאות עדתית בתוך ישראל – כל אלה לא היו חלק מהשיח והדיון הישראלי על המזרח התיכון.
המזרח התיכון היה "שם", זר, בחוץ, ואני זוכר שבדיוק שכמו שזה היה כל כך טבעי לראות את ישראל במוקדמות היורו בכדורגל נגד בוסניה ויוון ופורטוגל, וכל כך בלתי אפשרי לדמיין משחקים נגד ירדן ומצרים וקטר, כך גם אני זוכר כיצד עמדתי מול הסילבוס של הקורס ושפשפתי את עיני בתדהמה. שם, השיעור החמישי שלנו, אחרי שיעור מבוא, מצרים, מרוקו, וסוריה, עסק בישראל, ולאחריו – כאילו ישראל הייתה מדינה במזרח התיכון – הקורס עבר לסעודיה, איראן ולבנון. לרגע אחד היינו חלק מהמזרח התיכון, ואני חייב להודות שעבורי, תוצר של מערכת החינוך הישראלית וההשכלה הגבוהה הישראלית, זה היה נראה כמעט לא טבעי.
על הנושאים שעל צומת הדרכים הזו אקדיש את מירב כתיבתי השנה בפורום לחשיבה אזורית. אנסה לחדד את המקום שתופס המזרח התיכון בכלל והעולם הערבי בפרט בשיח הישראלי, ואנתח זאת דרך התבטאויות של קובעי מדיניות, התקשורת הפופולרית, התקבעות של אקסיומות, "אופק הציפיות" הישראלי, ולמעשה דרך ניתוח השיח הישראלי על המזרח התיכון, בדגש על גבולותיו ומגבלותיו. אנסה לעשות זאת בעזרת כלי ניתוח טקסט וניתוח שיח, תוך מתן דגש למנגנוני הייצור, ההפצה והייצור מחדש של ידע בישראל, בדגש על ידע על המזרח התיכון.
העניין המיוחד שאני מוצא בשפה, וביחסים הדיאלקטיים שבין שפה וחברה, שפה ופוליטיקה, שפה וקונפליקט, שפה וזהות, לימודי שפה זרה ושיקולים גיאו-פוליטיים, יהווה גם הוא חלק חשוב מהנושאים שאכסה במהלך השנה, כענף יוצא של ניתוח טקסט, שיח ושפה. עד כה הקדשתי חלק ניכר מכתיבתי האקדמית לנושאים הנוגעים לשפה בהקשרים חברתיים ופוליטיים שונים במזרח התיכון, לרבות לימודי ערבית בפלסטין המנדטורית, לימודי ערבית בבתי ספר יהודיים בישראל, כורדית בתורכיה, ערבית באיראן, השפעות ביטחוניות ופוליטיות על לימודי שפה, מדיניות לשונית ותכנון לשוני במזרח התיכון ועוד. במילים אחרות, דרך העיסוק בשפה והניתוח שלה אנסה לקדם דיון ישראלי אחר על המזרח התיכון, בעיקר בשל היותה של השפה "לוויין" או "בא כוח" של סכסוכים עמוקים והרי גורל אחרים, לעתים "שקטים" יותר, ומתוך נקודת המוצא לפיה שפה היא לא כלי להעברת מסרים אלא המסר עצמו, וששפה אינה משקפת מציאות אלא מעצבת אותה.
העולם הערבי והתרבות הערבית בעיניים ישראליות, לרבות אתגרים של לקות ראייה ועיוורון, יהוו אם כן את עיקר כתיבתי בפורום, תוך הסתייעות בכתיבה ובמחקר על שפה ושיח בישראל ובמדינות שלצדן היא שוכנת במרחב אזורי אחד.
במקביל להיותי עמית מחקר בפורום אני מנהל הפרויקט של תחום המזרח התיכון במכון ון-ליר בירושלים, ופוסט דוקטורנט במרכז פרנץ רוזנצווייג לחקר התרבות והספרות היהודית-גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם אני עוסק בהשפעה של חוקרים יהודים-גרמנים על לימודי הערבית בבתי ספר יהודיים בארץ.
