את התקופה החשובה ביותר בלוח השנה הישראלי, תקופת אחרי החגים, בחר ראש הממשלה לפתוח בהודעה על הקדמת הבחירות. עם פרסום הודעתו ניעורו לחיים אולפני הטלוויזיה ומהדורות החדשות והיום הראשון של תקופת "אחרי החגים" המנומנמת הפך לפתע פתאום ליום חגם של שידורי האקטואליה. נדמה היה כאילו המערכות המיומנות בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו רק חיכו לאמירה זאת על מנת להסתער על הסחורה החמה. שוב ושוב חזרו הפרשנים והמומחים לדבר על תוצאות הבחירות הצפויות, בהעריכם כי ראש הממשלה המכהן ושותפיו הטבעיים ישיגו כ-70 מנדטים בעוד הצד השני יזכה רק 40 מנדטים.
חיבור שני המספרים הללו מוביל מיד למסקנה כי בכנסת ישראל מכהנים 110 חברי כנסת, אך משום מה לא כך הדבר. לאן נעלמו עוד 10 מנדטים? ברור, אלה "הערבים", אותן ישויות חוץ-פרלמנטאריות, גם אם הן חלק מהפרלמנט דה-יורה. מן הסתם בסקרים שעתידים לנחות עלינו חדשות לבקרים בחודשים הקרובים נראה את המשפט באותיות הקטנות: "בסקר לקחו חלק כך וכך נסקרים מבעלי זכות ההצבעה בקרב האוכלוסייה היהודית". במקרה הטוב נפגוש בגרפים המושקעים והצבעוניים את המושג המיתי "המפלגות הערביות", כאילו מדובר בגוש אחיד ומשופם, שכן מה ההבדל בין ברכה לזחאלקה ומה מותר צרצור מטיבי?
בשורות מפלגות השמאל והמרכז אנו צפויים לחזות בתופעה המוכרת והיא השאלה – למה הם לא יוצאים להצביע. אל התהייה הזאת יתלוו האנחה וכאב הלב תוך זיכרון בחירות 1996 בהן הפסיד שמעון פרס "כי 'הם' לא יצאו להצביע" או לחילופין בחירות 1999 שבהן ניצח אהוד ברק "כי 'הם' יצאו להצביע". בעיניים מצועפות ימשיכו אנשי גוש המרכז-שמאל לחלום על היום שבו "הערבים" יציפו בהמוניהם את הקלפיות ויאפשרו למנהיג הגוש להרכיב קואליציה, שבה כמובן "הערבים" לא ייקחו חלק.
הקול הערבי במערכת הבחירות בישראל הוא קול שקוף והמנדטים של המפלגות הערביות הם מנדטים שקופים. הציבור היהודי אינו רואה אותם ואינו סופר אותם, מטפורית ומילולית. הם לכל היותר כלי, גוש חוסם, או למצער כורח, שנכפה עלינו בהליך הדמוקרטי. סיסמת הבחירות "מי שמצביע – משפיע" נשמעת מצחיקה עד אבסורדית בערבית. זאת הסיבה המרכזית לכך שמספר המשתתפים בבחירות הכלליות לכנסת בקרב אזרחי המדינה הערבים הולך ויורד; בשנים האחרונות רק כ-50% מבעלי זכות ההצבעה הערבים מימשו את זכותם האזרחית. בניגוד משווע לכך בבחירות לרשויות המקומיות אחוזי ההצבעה ביישובים הערביים מרקיעים שחקים ומגיעים אפילו עד ל-90%. במילים אחרות, אין להאשים בכך את אי יכולתה של החברה הערבית לאמץ סמלים ותהליכים דמוקרטיים.
יש מי שייטען כי מדובר בסירובם של האזרחים הערבים להיות חלק מהמערכת הציונית, אך הדבר נכון רק לשוליים הבדלניים בחברה הערבית (אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ו"בני הכפר"). ברם, שוליים אלה מקבלים חיזוק בשל תופעת "המנדטים השקופים"; בשנים האחרונות תוהה האליטה האינטלקטואלית הערבית המקומית האם יש טעם בהמשך העמדת הפנים שחברי הכנסת הערבים הם חלק מהמשחק הפרלמנטארי. בקרב אותה אליטה יותר ויותר נשמעים קולות שקוראים לשקול פרישה מוחלטת המשחק.
מתי בכל זאת הערבים אזרחי המדינה יעלו על הפרק במערכת הבחירות הקרובה? כשבאופן צפוי תגיע הדרישה לפסול את בל"ד או לפחות חלקים ממנה (תודה לאללה על "המצאת" חנין זעבי) מלרוץ לכנסת. באותה מידה של ביטחון ניתן להעריך כי ההחלטה תזכה לרוב בוועדת הבחירות וככל הנראה גם הפעם, בתקווה, תיבלם בבג"ץ. אם לא יקרה כדבר הזה ובכל זאת המפלגה תיפסל מסופקני אם במשרדו של השיח' ראא'ד צלאח יזילו דמעה; הדבר יסמל מעבר לשלב חדש, שבו המדינה אפילו לא מאפשרת לאזרחיה הערבים להיות "מנדטים שקופים".
