גנבו להם את המהפכה – והם ממשיכים להפגין. חברי 30 מפלגות ותנועות פוליטיות חברו יחד כדי להפגין נגד ה"אח'ואניזציה" של מצרים. בין התומכים בהפגנה היו שני מועמדים לנשיאות, עמרו מוסא, איש ממסד מוכר שהיה אחד המתמודדים המובילים בבחירות לנשיאות, וחמדין סבאחי, איש אופוזיציה כריזמטי שבימיו כסטודנט התעמת עם סאדאת, הושלך לכלא פעמים רבות בתקופתם של סאדאת ומבארכ והצליח לזכות בתמיכה של 21% מהמצביעים בבחירות לנשיאות. המפגינים תכננו לצעוד מכמה אזורים בקאהיר ולהתאסף בכיכר תחריר. בדרך, כמה מהם התעמתו עם אוהדי "האחים המוסלמים". סביב הכיכר חיכו אמבולנסים למקרה של עימותים אלימים.
ה"אח'ואניזציה" – כלומר הפיכת מצרים לנחלתם הפרטית של "האחים המוסלמים" – היא כיום הנושא הבוער והשנוי במחלוקת ביותר במצרים. נושא זה מתבטא בשני תחומים עיקריים: החוק, ואיוש עמדות כוח. כך, לדוגמא, באלכסנדריה הפגינו ביום שישי האחרון נגד מינוי איש "האחים המוסלמים" לתפקיד סגן מושל. רגישותם של אנשי האופוזיציה להשתלטותם של "האחים" על המערכת הפוליטית במצרים דוחפת אותם להפגין שוב ושוב, גם כאשר מדובר במינויים חוקיים, אולם עיקר תשומת ליבם מופנית לוועדה המנסחת את החוקה. שם תוכרע שאלת זכויות הנשים והנוצרים, ושם ייקבע כיצד ועד כמה תכתיב השריעה (המשפט המוסלמי) את התחיקה העתידית של מצרים. מסמך זה, החוקה, יענה על השאלה שתעצב את עתידה של מצרים: האם השריעה תשמש כהשראה כללית ולא מחייבת לחוק או שמא היא תיושם כלשונה. המפגינים, ליברלים ושמאלנים, חוששים שהחוקה תשקף את תפישת העולם של "האחים" השמרניים והאדוקים ביותר, ובכך היא תתעלם מהשקפת העולם ומהערכים שמרבית המצרים מחזיקים בהם. במשחק מילים על שם הזרוע הפוליטית של "האחים" המפגינים משמיעים סיסמאות כגון "חירות, צדק, ופיזור ועדת החוקה". כלומר, מי ששואף ל"חירות וצדק" – שמה של המפלגה המזוהה עם "האחים " – צריך לפרק את הוועדה שבה "האחים" שולטים.
אולם ההפגנה שחררה כעסים נוספים. המפגינים מחו גם נגד היחס לאנשי השלטון והמשטרה של מבארכ. כך, למשל, הם דרשו משפט חוזר נגד אנשי ביטחון שהרגו מפגינים, תבעו שהמדינה תשים ידה על הכספים שפקידים מימי מבארכ גנבו והבריחו, ודרשו שהממשלה תתמודד ביסודיות עם השחיתות שעדיין מאפיינת את הפקידות המצרית. האופוזיציה זועמת על דרכם של "האחים" למסמס את הישגי המהפכה, ובסיסמאות אחדות אף השמיצו את המדריך הרוחני של "האחים", והאשימו אותו בכך שהוא "מוכר" את המהפכה.
התגובה המיידית להפגנות הושמעה במסגדים. הדוברים המרכזיים, כולם מטיפים הרוצים להעמיק את אחיזתה של הדת במצרים, ביקרו את המפגינים בחריפות. מטבע הדברים הם האשימו את המפגינים בכך שאינם מעוניינים כלל לקדם את מצרים אלא רק את האינטרסים הצרים שלהם, "אחרי שהשטן פיתה אותם". לצד האשמות שנשאו אופי דתי טענו המטיפים גם כי המפגינים פוגעים במצרים, שהרי ההפגנות עתידות לגרום לחוסר יציבות במדינה ולהבריח ממנה משקיעים.
זהו אפוא סבב נוסף של העימותים בין הציבור הדתי, הרוצה לראות את הדת שוטפת את הזירה הציבורית ומכתיבה דפוסי התנהגות ותחיקה דתיים, לבין הציבור הליברלי שהפסיד בבחירות וכעת הוא חושש שניצחונן של המפלגות בעלות האוריינטציה הדתית יעצב את עתידה של מצרים עד אחרון הפרטים. בפועל, הציבור הליברלי, חסיד הגישה הדמוקרטית, מתמודד כעת עם גבולות הדמוקרטיה. מחד גיסא, אם מצרים תנהג על פי רצון הרוב, כפי שרצון זה התבטא בבחירות לפרלמנט, מרבית העקרונות הליברלים יידחקו לקרן זווית; מאידך גיסא, אם היא תשמר עקרונות ליברליים, יעמוד הדבר בסתירה לרצון הרוב.
ואולם, מעבר למתח שנוצר בין הערכים הדתיים, המייצגים את רצון הרוב, לבין הערכים הליברליים, שבהם אוחזים המפגינים, מובילי ההפגנות חוזרים וחשים בחוסר אונים את תסכולו של מי שההיסטוריה שמה אותו ללעג: לאחר שיצאו להפגין נגד מבארכ, לאחר שסיכנו את חייהם ואיבדו חברים, לאחר שהפילו את השליט השנוא – גנבו להם "האחים" את המדינה עליה הם חלמו.
