בשבוע האחרון של יוני העלו הסורים כוחות, ככל הנראה מן הדיביזיות הנאמנות לשלטון, לעבר הגבול הטורקי. מדובר בכוחות קטנים יחסית ובינתיים הטורקים אינם רואים בכך איום שמצריך תגובה צבאית כלשהי, אולם באופן סימבולי מדובר בנקודת שפל חדשה במסלול ההתרסקות ששתי המדינות מצויות עליו.
את יחסי סוריה-טורקיה בעשרים השנים האחרונות אפשר לתאר כקשת מרשימה. בסוף שנות השמונים סוריה הייתה עדיין מחוברת בטבורה לברית-המועצות ולגוש הסובייטי, ואילו טורקיה הייתה (ונותרה גם היום) הזרוע הקדמית של נאט"ו במזרח אירופה וקדמת אסיה. העוינות ביניהן הייתה קשורה ליריבות הבין-גושית, ולתפיסות הפוליטיות והכלכליות השונות, וגם לידידות שהלכה והתפתחה בין טורקיה לישראל בעיקר בתחום הצבאי והמודיעיני.
גורמים אחרים לעוינות בין המדינות היו הסיוע הסורי למחתרת הכורדית PKK, כולל מתן מקלט למנהיג המחתרת, אוצ'אלאן, סיוע למחתרת הארמנית הקיקיונית ASALA, ובנייתו של סכר אתאטורק על הפרת, שבמהלכה צומצמה מאד זרימת המים לסוריה. השינוי החל בכמעט מלחמה ב-1999, כאשר טורקיה הציבה לסוריה אולטימטום שכלל גם סגירת ברז המים וגם איום בהתערבות צבאית במידה שאוצ'אלאן לא יוסגר לידיה. סוריה אכן נכנעה לתכתיב הטורקי ומקום נחיתתו של אוצ'אלאן, שנאלץ לעזוב את סוריה, הוסגר באורח מסתורי לידי הטורקים שהביאו אותו למשפט בארצם.
עם היעלמות אחד הגורמים העיקריים למתיחות החלו היחסים להשתפר במהירות, והתנופה גברה בעקבות מותו של היריב הוותיק, חאפז אל-אסד, שנה מאוחר יותר. עם עלייתו של בשאר לשלטון התהדקו הקשרים עוד יותר. על רקע דיבורים על רפורמות מקיפות בסוריה חידשה טורקיה את הזרמת המים לפרת, סייעה לסוריה להתגבר על משבר כלכלי, ופתחה את גבולה לתיירים משכנתה הדרומית. אסטרטגיית ה"אפס סכסוכים" עם השכנים שיזם שר החוץ הטורקי דאווּטאוֹלוּ, ולצידה מערכת היחסים המתדרדרת עם ישראל נתנו תנופה רבתי ליחסים, גם אם הציבור הטורקי ברובו נותר חשדן כלפי הידידה החדשה.
במאי 2010, בסמוך לאירועי משט המרמרה, הגיעו היחסים לשיא. השר הטורקי לסחר החוץ הכריז שנפח הסחר עם סוריה צפוי לעלות לכ-5 מיליארד דולר בתוך כשנתיים, עובדה שתעמיד אותו באופן משמעותי מעל על נפח הסחר בין ישראל לטורקיה. התוכניות המשותפות הרקיעו שחקים: בניית בנק השקעות טורקי-סורי, אזור סחר חופשי בין עיראק, סוריה, ירדן וטורקיה, ויזה משותפת לכל המדינות הללו ולאיראן, תכניות רחבות היקף לחידוש התשתית הסורית, וכפרי נופש לתיירים. שיתוף הפעולה הצבאי בין סוריה לטורקיה התהדק. בשאר אסד שהגיע לביקור התקבל בכבוד השמור למנהיגי מעצמות, וברקע נשמעו דיבורים על עולם תרבות ערבי-טורקי מחודש.
על רקע ההמראה המדהימה הזאת, המשבר הנוכחי הוא שבר עמוק יותר משנראה לעין, והדיו ימשיכו להשפיע עוד זמן רב. הקרע בין אנקרה למשטרו של אסד מוחלט. עשרים אלף הפליטים השוכנים בדרום מזרח טורקיה הם בעיה הומניטארית ופוליטית שהיקפה גדל מיום ליום. ארדואן הדגיש לעיתים תכופות את החשיבות שטורקיה החדשה מייחסת לענייני זכויות אדם ופגיעה בחפים מפשע. הוא אף רמז שמעשים כאלה מנוגדים לתרבות האסלאמית ולכן סרב לגנות את הנשיא הסודאני, עומר אל-בשיר, על מה שתואר כטבח בדארפור.
אולם במקרה הסורי התמונה ברורה ואין צל של ספק. המשטר מבצע מעשי טבח באוכלוסיית המדינה, ובייחוד באזורים הגובלים בטורקיה. עליית הצבא הסורי לגבול נועדה למספר משימות: למנוע מעבר פליטים בגלל הנזק התדמיתי שזה גורם למשטר, למנוע בריחה של מארגני ההתקוממות, וגם להעביר מסר לטורקיה שהצמרת הסורית לא תסבול התערבות בענייניה הפנימיים.
מבחינת טורקיה משמעות התהליכים הללו, המשולבים בבעיות שהם נתקלים בהן ביחסים עם איראן, ובמתח הגובר עם המיעוט הכורדי, היא לא פחות מהתמוטטות של קונספציה. מנהיגי המדינה נמצאים עדיין בשלב של למידה, ואולי אפילו, במידה מסוימת, של הכחשה. אולם כבר עתה ברור שהתוכניות הגדולות הוכנסו למגירה. אין כל כוונה להרחיב את הסחר, לתכנן מערך ויזות משותף, או לשתף פעולה מבחינה צבאית. יש סיכוי סביר שטורקיה וסוריה ייכנסו להקפאת יחסים ושהמערכים הכלכליים המשותפים ילכו ויצטמצמו לפחות עד שיתייצב בסוריה משטר חדש, דמוקרטי יותר.
