בסצינה בלתי נשכחת בסרט Life of Brian של כנופיית מונטי פייתון מבקש רג'י (ג'ון קליז), ממנהיגי "החזית העממית של יהודה", לשלהב את חבריו. הוא פונה אליהם בשאלה רטורית: מה עשו הרומאים למעננו?! להוותו, תכניתו משתבשת ושומעיו מספרים בשבחי הרומאים בזה אחר זה. לבסוף פוקעת סבלנותו: "ובכן, למעט תברואה, תרופות, חינוך, יינות, סדר ציבורי, השקיה, מערכת כבישים, מים זורמים ובריאות ציבורית, מה עשו הרומאים למעננו אי פעם?!". כאשר מישהו מהקהל עונה בהיסוס: "הם הביאו שלום" צועק עליו רג'י, בתרגום חופשי לעברית: "בחייך, סתום את הפה!".
גם הישראלי מן השורה אוהב לשאול, מדי פעם, מה עשו הערבים למעננו. רק צרות הביאו לנו: חוסר פשרה, מלחמות, קנאות דתית, פיגועים איומים וחוסר תוחלת כללי. בתגובה לעמדת השמאל הרדיקלי ופעילים מזרחים על הצורך להשתלב בתרבות של עמי המזרח התיכון, כיאה למיקומה הגיאוגרפי ולהרכבה הדמוגרפי של מדינת ישראל, יענה אותו ישראלי מן השורה: תרבות?! איזו תרבות יש להם?! כבוד, אלימות, כלכלה כושלת, דת כובלת, שמרנות מצמיתה? ובכלל, מה עשו הערבים אי פעם למען הקידמה והתרבות האנושית?! יש שיודו בפיתוח האלגברה על ידי מתמטיקאי ערבי בימי הביניים, אולם אחריה אפס אחד גדול.
ובכן, לא עוד. הערבים יכולים להתפאר בדבר אחד שחוללו ממש לאחרונה ועשוי להביא את האור למזרח התיכון כולו: מחאה חברתית יעילה, כזו שמזעזעת סדרי עולם. ה"אביב הערבי" ערער את הסדר הישן במזרח התיכון, מדינה אחר מדינה, בממדים שאת השלכותיהם לא ניתן כלל להעריך כיום. אינטלקטואלים וסוציולוגים ערבים, שעד לפני שישה חודשים ביכו את היעדרו של המושג "אזרח" מהלקסיקון הפוליטי והחברתי של מדינותיהם, חוזים בעיניים משתאות בלידתו ובצעדיו הראשונים של האזרח הערבי. אולם לישראלי מן השורה, שדבר מכל זה לא מעניין אותו אישית, נוסיף: אביב העמים הערבי השיב גם לאזרחי מדינת ישראל את האמון ביעילותה של מחאה חברתית.
ניתוח מחאת הדיור כתוצר לוואי של "האביב הערבי" הפך למרכיב די מתבקש בשיח הציבורי הישראלי. המפגינים עצמם מודעים לקשר, ולו ה"רוחני", לכיכר אל-תחריר בקאהיר, ובשטח ניכרות כמה תופעות דומות ומרתקות – הנסיון של המפגינים להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות ולמקד את המאבק בשיטה ובתביעה לשינוי, ואף חיבוק של כוחות הבטחון והתייחסות אוהדת אליהם כחלק ממעמד הביניים המוכה – תופעה שבלטה בכל אחת ממדינות ערב שנשטפו בגל המחאה, החל בתוניסיה ובמצרים וכלה בתימן, בלוב ובירדן. התקשורת בארץ בוחנת בתשומת לב את הקשר בין האביב הערבי לבין המחאה בישראל, ולמצער מתחבטת בשאלה עד כמה ההשוואה בין כיכר הבימה לכיכר אל-תחריר היא במקומה. בעולם הערבי עצמו חשים גאווה לא מוסתרת על האפשרות שמחאתם השפיעה על המחאה בישראל, ופרשנויות מצד ימין של המפה הפוליטית בארץ אף חרדות מ"מהפכת תחריר" בישראל – "מזימה מוצהרת" של השמאל מאז פרוץ האביב הערבי ובהשראתו.
מחאה חברתית ומהפכה הן תהליכים נפתלים ורבי תפניות שאחריתם נעלמה. בישראל בכלל, ובעולם הערבי בפרט, אין לדעת איזה צורה פוליטית, חברתית וכלכלית תלבש המחאה, ועד כמה היא תשנה את עתידה של כל מדינה ושל המזרח התיכון בכלל. אולם גם אם ההשוואה בין האביב הערבי למחאת מעמד הביניים בישראל היא, לפחות בשלב זה, בעיקר נושא לסקרנות אינטלקטואלית, הרי שלא ניתן להכחיש את השפעת עצמתן של המחאה והמהפכה במזרח התיכון הערבי על חלחול ההכרה כי "כן, (גם) אנחנו יכולים" לתודעת האזרח הישראלי.
אם כן, מה עשו הערבים למעננו אי פעם?! מעתה אמור: הם השיבו לנו את האמונה ביעילותה של מחאה חברתית. ובחייכם, אל תסתמו את הפה.
