בבוקר יום שלישי, 23 בספטמבר, הצטרפו מטוסים של ערב הסעודית, בחרין, ירדן, איחוד האמירויות הערביות וקטר למתקפה אווירית שהובילה ארצות הברית נגד אנשי דאע"ש בסוריה. לא היו אלה ההתקפות האוויריות הראשונות של מדינות ערביות נגד קיצונים אסלאמיסטים. לפני כחודש, כאשר מיליציות אסלאמיסטיות כבשו את שדה התעופה של טריפולי בירת לוב, בוצעה נגדן סדרת הפצצות מסתוריות. אף מדינה לא הודתה שמטוסיה הם שביצעו את ההפצצות, אולם מקובל לייחס אותן למצרים ולאמירויות. כלומר, חילות האוויר של מדינות סוניות תקפו סונים המשתייכים לאסלאם הקיצוני. העובדה שסונים מתונים, המהווים את הרוב המכריע בקרב המוסלמים, מצטרפים לחילות מערביים ולוחמים לצידם באסלאם הקיצוני צריכה לעורר מחשבה שנייה בקרב מי שסבורים שדאע"ש נהנית מתמיכה מאסיבית בקרב הסונים.
חדירת צבאות של מדינות ערב אל תוך מדינות אחרות מעצימה את המאבק בתוך העולם הערבי, ומהווה חלק מתהליך רחב יותר שבו העולם הערבי מנסה לגבש סדר פוליטי חדש. לא זו בלבד שאנו עדים להתפוררות המדינות שהוקמו בידי הבריטים והצרפתים בתום מלחמת העולם הראשונה, אנו רואים גם אי-הסכמה בשאלת אופיו של המבנה הפוליטי המוצע בידי התנועות והשחקנים הפוליטיים השונים בזירה הערבית.
בחברות הערביות בנות ימינו פועלות שלוש קבוצות המנסות לעצב סדר פוליטי חדש. הקבוצה הבולטת ביותר, הזוכה למרב תשומת הלב, היא קבוצת האסלאמיסטים הקיצונים, כגון דאע"ש, ג'בהת א-נוסרה וארגונים אחרים המקורבים לאל-קאעדה והשואפים להחליף את מדינות האזור בח'ליפות. לשיטתם של אסלאמיסטים אלה, הסכמי סייקס-פיקו, שהביאו להקמת מדינות המזרח התיכון, הם חלק מקנוניה מערבית שנועדה לפצל את הערבים והמוסלמים ולהחליש אותם במאבקם נגד המערב. מטרתם ארוכת הטווח של האסלאמיסטים היא להשתלט על המרחב הערבי ולאחד אותו, ועם הזמן להשתלט על שאר העולם.
הקבוצה השנייה היא זו של מנהיגי מדינות ערב הנוכחיים, שרובם מנהלים אוטוקרטיות המתעלמות מהציבור הרחב ומהאינטרסים שלו. מנהיגי מדינות אלה, ובהן מצרים, סעודיה, ירדן ועוד רבות אחרות, הם למעשה אליטות המנצלות את משאבי המדינה כדי להעשיר את עצמן. כרגע, מנהיגים אלה חשים מאוימים על ידי הארגונים האסלאמיסטים, ולכן הם שולחים את טייסיהם להפציץ אותם באזורים שהם מתחזקים בהם.
הקבוצה השלישית מורכבת מתושבי מדינות ערב. מעטים מתוכם הם אותם צעירים ליברלים שהובילו את "האביב הערבי". תחילה עלה בידם לכרות בריתות עם האסלאמיסטים המתונים, ועל בסיס בריתות אלה הם גיבשו כוח עממי שסילק את השליטים המושחתים של טוניסיה, לוב ומצרים, אולם בתוך זמן קצר התפוררו בריתות אלה בידי מנהיגים נוקשים ושאפתנים מקרב כל הזרמים, וכעת אנו עדים לשיבתן של קבוצות הכוח המסורתיות.
כשלון הכוחות שעלו ב"אביב הערבי" וחיסול השליטים המקומיים במדינות כגון לוב וסוריה יצרו ואקום של כוח. אל תוך הוואקום הזה חדרו הגורמים האסלאמיסטיים המאיימים להפוך את סוריה, ועימה את עיראק ולוב, לראשי גשר של המהפכה האסלאמיסטית הקיצונית. מולם ניצבים ארגונים ומדינות שאין בכוחם להגיע להסכמה על חזון פוליטי משותף.
חמור מכך, הזרמים והכוחות הפועלים במרחב הערבי כיום אינם מוכנים להתפשר זה עם זה. מהרגע יוצא הדופן שבו אסלאמיסטים מתונים וליברלים פעלו יחד זה לצד זה נותרה מדינה אחת, טוניסיה, שהצליחה להקים ישות פוליטית מתפקדת. במדינות האחרות סירבו הכוחות השונים להתפשר, וכתוצאה מכך הם נחלשו וכך אפשרו לשליטים המסורתיים והמושחתים לשוב לשלטון. לכמה מדינות שבהן השליטים המסורתיים חוסלו לגמרי (לוב), או הוכו קשות (סוריה), חדרו גורמים אסלאמיסטים החותרים לריסוק מסגרות המדינה ולהחלפתן בשיטה פוליטית שונה לגמרי – הח'ליפות. המכנה המשותף לכל אלה הוא סירובם – או אי-יכולתם – להתמודד עם הבעיות הכלכליות והחברתיות שהציתו את מחאת "האביב הערבי".
נדמה אפוא כי העולם הערבי שרוי בתקופת מלחמות ממושכת. כל עוד הצדדים הפוליטיים היריבים משחקים משחק סכום אפס הם יהיו מפוצלים, מוחלשים וחסרי יכולת לטפל בבעיות החברתיות והכלכליות המעיקות כבר עשרות שנים על תושבי מדינות ערב. הדרך היחידה לצאת ממעגל האלימות וההרס היא לחדול מן הדרישות מרחיקות הלכת של הצדדים השונים ולהתפשר, וכך ליצור בריתות המסוגלות לתת מענה ליריבויות בחברות הערביות.
