מילואים נחשבים למקום שבו נפגשים עם החברה הישראלית היהודית והגברית. ברוב ימי המילואים שאני עושה ("מבצע" בעגה ישראלית) אני עסוק במשימה ובפיקוד ומתקשה לתת את דעתי על האינטראקציות הסובבות אותי. אולם לעתים נדירות המילואים הם באינטנסיביות נמוכה וכמעט ללא חיילים. במקרים הללו אני מצליח (ונהנה) להביט על האינטראקציות הסובבות אותי.
המילואים היו קצרים, תרגול של עבודת מפקדה. שהיתי במפקדה מהבוקר עד הבוקר שלמחרת ברציפות. המפקדה שלי ומפקדה של יחידה שכנה שכנו באותו המבנה. חלקנו משאבים וצפינו האחד בעבודתו של השני.
על מנת לסייע לנו לתפעל את מערכות השליטה שהו בחדר טכנאים מטעם חברה אזרחית, סטודנטים צעירים. עבדתי אתם מהבוקר והם היו בסדר גמור.
אחרי הצהריים הגיע למפקדה קצין בכיר יחסית המקביל לי בדרגתו ובתפקידו. הקצין נכנס ומיד פלט הוראות לכפופים לו, שנבעו מניסיונו מתרגילים קודמים אך היו לא רלוונטיות למתאר שתורגל. חייכתי לעצמי מהצד. שמתי לב שההוראות שפלט הכניסו אי שקט לחדר. מחד, לכפופים לו היה קשה להתנגד כי הוא המפקד. מאידך, ההוראות היו לא רלוונטיות, גם אם הכניסו אווירה של פעלתנות לחדר.
כשהקצין נכנס לחדר הוא כבש, ראשית, את המשאבים שזיהה במקום, מסמן את הטריטוריה שלו. מיד לאחר מכן עבר להכרזה שזה כך וזה אחרת וזה שלנו ו"את (הבחורה מהגיבוי הטכני) צמודה אלינו, לא זזה מאתנו." זו התבקשה לבצע פעולה מסויימת והיא, שכבר הייתה בסוף משמרת, גררה את הבקשה. את ההמשך החמצתי מכיוון שבכל זאת הייתה לי משימה לעשות, ולאחר כמה דקות שמעתי צעקות מבחוץ.
הקצין שזה עתה הגיע צעק על נציגי החברה האזרחית. הוא התלונן על איכות השירות הגרוע שהוא מקבל, וטען שזו שערורייה שהוא מגיע בהתנדבות לבצע מילואים והם, שמקבלים כסף, אינם מבצעים את העבודה שלהם. הננזפים הזכירו לו שהם מסייעים לכולם ואינם יכולים להיות צמודים אליו בלבד. הצעקות נמשכו והקצין איים להתלונן רשמית.
התוצאה הייתה שהבחור שהחליף את הבחורה היה צמוד אלינו והאווירה הייתה עכורה. הקצין "ניצח": הוא מיקם את עצמו כלקוח לא מרוצה שמגיע לו שירות, ואכן קבל אותו. הבחור הצעיר מהגיבוי הטכני, שחשש למשרתו, בחר להיענות לאלימות של הקצין, בוודאי על רקע ההכרזה שהוא מקבל כסף על עבודה שאינו עושה בעוד שהקצין מגיע בכלל בהתנדבות.
שעה לאחר מכן, אותו קצין ישב עם פקוד שלו ויחד הם קיטרו שהכסף שהם מקבלים עבור יום המילואים אינו מכסה את הדלק בכלל, ואם גם קונים בדרך כוס קפה בכלל מפסידים על מילואים. לאחר כמה שעות הקצין יצא ולא חזר יותר.
נותרתי עם טעם רע מהאינטראקציה הזו. היא גילמה בעיני זיקוק של אגרסיביות עיוורת לעצמה באמצעות רעלה של 'התנדבות למילואים'.
כמה עובדות: ראשית, הבחור הסטודנט הוא גם כן מתנדב. הוא בחר להגיע לעבודה בעוד קצין המילואים מגיע משום שבאופן פורמלי הוא קיבל צו על פי חוק המדינה.
שנית, לגבי התגמול, הקצין הגיע מיום עבודה מלא כעצמאי, ויקבל החזר הוצאות חלקי של הנסיעה. הוא גם יקבל תשלום על שני ימי מילואים שבהם הוא גם יעבוד – הוא מגיע אחר הצהריים, בא למשמרת, ולמחרת גם כן יהיה קצת במשמרת וילך שוב לעבודה.
אבל הכי חשוב, האגרסיביות המטופשת במבט ראשון התגלתה כיעילה: ההצגה העצמית של הקצין המתנדב והערכי יצרה תחושות של אשמה ונחיתות בקרב נותן השירות. הבעיה שהיא גם יצרה אווירה לא נעימה ועכורה אצל כל הנוכחים בחדר. במילים פשוטות, המתאימות לסיטואציה: חרא של הרגשה. הבעיה הגדולה יותר היא שבמבט מהצד הקצין זכה לאהדה אוטומטית מכל מי ששמע את הדיון.
רק מי שראה את ההקשר כולו יכול היה לדעת שמדובר במהומה רבה על לא מאומה.
הבעיה הגדולה עוד יותר הן תוצאות ההתנהגות הזו. לכאורה תוצאה משביעת רצון: המשאב של הגיבוי הטכני נותר "צמוד אלינו". אלא שהגיבוי ממילא לא ניתן בחדר אחר, ופעלתנות היתר שהקצין גרם לה הייתה שקולה לנסיעה פול גז בניוטרל.
אינני יכול להימנע מהמחשבה שהקצין עשה מה שמצופה מהצבא במדינת ישראל: לחוש ערכי ומתנדב, לדרוש משאבים, גם אם אינם נדרשים וגם אם הם באים על חשבון צרכים אחרים, ובעיקר – לייצר פעלתנות יתר הנותנת תחושת עשייה אך איננה רלוונטית. זו עשיה נטולת עומק וגובה: אין בבסיסה דבר ואין באופק שלה דבר. היא קיימת רק בהווה, בסימון נצחי של טריטוריה מול יריבים פוטנציאליים. עשיה כזו איננה פוסקת לעולם; כיוון שהיא מבוססת על כלום, העושים צריכים כל הזמן לעשות יותר, כדי שהכלום בבסיס עשייתם לא ייחשף. כששקועים בכלום, הכל נראה חשוב והכל דורש פעולה מיידית, ולכן נפחי העשיה ממשיכים לגדול.
רק כשמנסים לחשוב על מה ולמה, או כשמנסים להכניס את העשיה הזו להקשר, רק אז מבינים את גודל השבר.
