אלימות מינית והטרדות מיניות במרחב הציבורי הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה הנשית בעולם כולו. יתר על כן, אלימות מינית הפכה כלי שימושי וזמין בידי משטרים וקבוצות למטרת דיכוי פוליטי של נשים במרחב הציבורי, והדוגמאות המובהקות הן סודאן ולוב. כאשר מדובר במרחב ציבורי שבו נשים תובעות את מקומן ומשמיעות את קולן התוצאה היא זירת מלחמה אכזרית שמתנהלת על גופן. במאמר זה אתייחס ל"כיכר תחריר" במצרים כמקרה בוחן למרחב אלים ומדיר כלפי נשים כפעילות פוליטיות.
מצרים היא דוגמא קיצונית לאלימות מינית המכוונת נגד נשים. הטרדות מיניות במרחב הציבורי במצרים היו נפוצות, אך מושתקות, עוד לפני הפיכת 2011. בשנת 2008 דיווח הפרלמנט המצרי כי 83% מנשות מצרים חוו אלימות מינית, ובכלל זאת אונס, לפחות פעם אחת בחייהן. דומה כי השינוי העיקרי שהביאה עמה המהפכה בהקשר זה לא היה היקף התופעה אלא השימוש בה ככלי לדיכוי פוליטי; בנסיבות של כאוס וחוסר יציבות פוליטית מתמשך, נשים, ובעיקר פעילות פוליטיות, הן אלה שמשלמות את המחיר הגדול ביותר.
לאחר ההפיכה דיווחו ארגוני נשים במצרים, ובראשם מרכז נַזְרַה ("מבט") למחקר נשים, כי בתקופה שבין פברואר 2011 עד ינואר 2014 התרחשו 500 מקרים של אלימות מינית קשה כלפי נשים, כולל אונס, מחציתם בכיכר תחריר. העונש הקבוע בחוק האונס לא יושם באף אחד מהמקרים, ובמקרים שבהם נאשמים הגיעו לבית המשפט הם זוכו מיד. כך קרה עם 13 האנסים מכיכר תחריר שאנסו אישה בשנות השלושים לחייה בטקס השבעתו של הנשיא סיסי לשלטון, ב-8 ביוני 2014. מתחקירי ארגוני הנשים ומדיווחי העיתונות המצרית עולה דפוס שיטתי של אלימות מינית ב"תחריר". כמעט כל הנשים שהותקפו בשטח העצום של הכיכר דיווחו על שיטה דומה: שליפת הקורבן מהקהל, בידודה, כיתורה, גרירתה למקום רחוק מהכיכר ואונס קבוצתי.
מי שסדקה את חומת השתיקה הייתה העיתונאית האמריקאית לארה לוגן שהותקפה מינית בברוטליות בכיכר תחריר ב-11 בפברואר 2011, בעת הכרזתו של מובארכ על התפטרותו מהנשיאות. בעקבותיה אזרו עוז נשים מצריות, שברו את קשר השתיקה והבושה והחלו בהובלת קמפיינים ציבוריים נגד התופעה. התוצאה הייתה תיקונים בחוק להטרדה מינית, רפורמות במערכת החינוך המצרית והקמת משטרת נשים נגד הטרדות מיניות, ובעת הנוכחית מתגבשת תכנית לאומית נגד התופעה. בנוסף קמו ארגוני חברה אזרחית הנאבקים בהטרדות מיניות: בּוּסִּי ("הביטי"), בַּהִיַּה, פוּאַדַה ווטש, מרכז נזרה ורבים אחרים.
אחת היזמות המעניינות בהקשר זה היא "חַ'רִיטַת אִמְסֶכּ מֻתַחַרֶּש" – מפת 'תפוס את המטריד'. היזמה החלה כקבוצת עבודה של פעילות פמיניסטיות למאבק באלימות המינית והתפתחה לפלטפורמה אינטרנטית שבה פעילוֹת מדווחות על אלימות מינית מכל סוג שהוא באמצעות אפליקציה מיוחדת, אשר מדווחת באופן ריכוזי לרשויות על המיקום המדוייק של אירועי פגיעה בנשים.
פעילי קבוצת שֻפְת תַחַרֻּש (ראיתי הטרדה מינית) במצרים בסיור שטח (תמונה: דף הפייסבוק של הקבוצה)
אלא שלמרות כל ההתפתחויות החשובות הללו, האלימות המינית במצרים לא פוחתת ואף מחריפה. ההסבר הרווח לכך הוא כי האלימות כלפי נשים, ובעיקר במרחב פוליטי כמו כיכר תחריר, היא אסטרטגיה חברתית-פוליטית חוצת מגזרים שמטרתה תביעת בעלות גברית על המרחב וסימון גבולות ה"פנים" וה"חוץ" של השיח הפוליטי. האלימות המינית כלפי פעילוֹת בכיכר תחריר נועדה לא לפגוע בהן באופן פיזי בלבד אלא ב"כבודן", באמצעות רמיסת גופן בציבור. התוקפים, שהגיעו מכל קצות הקשת הפוליטית, צמחו בחברה המצרית השמרנית-דתית והם יודעים היטב מהו כוחה של פסיכולוגיית ה"בושה" הנשית בחברה הערבית. הפגיעה הופכת לבושה קולקטיבית של המשפחה כולה והתגובה היא הסתרה, העלמה והשתקה של האשה; תחילה ברמת המשפחה הגרעינית ולבסוף ברמת החברה על רבדיה ומוסדותיה. במלים אחרות, המשטר המדכא לא צריך להתאמץ כאשר הגברים במשפחה עושים את העבודה המלוכלכת של ההעלמה.
התוקפים ושולחיהם בונים על אפקט ה"בושה" של הנשים שתויגו כקרבנות פגיעה מינית. הם יודעים היטב שאישה שגופה חולל בציבור לא תעז להראות את פניה ברבים ותתרחק מפעילות פוליטית. צריבת תודעתן של נשים, קרבנות בפועל או בכוח, מייצרת תרבות של פחד, הפחדה, קרבנוּת ולבסוף השלמה עם גזר הדין בקרב נשים עצמן. ברמת השטח נחסמת דרכן של נשים להובלה, השפעה ושינוי המציאות באמצעות פעילוּת ישירה במרחב הציבורי והפוליטי. כך מודרות נשים במצרים ובכל רחבי העולם הערבי מכל שותפות והשפעה על עיצוב עתידן ועתיד החברה כולה. אולם האפקט הפסיכולוגי הוא החמור ביותר, משום שהוא משלים את העלמתן הפיזית של נשים בהפיכתן לשק חבטות פסיבי, ויוצר מציאות שבה לנשים מצריות אין אמונה פנימית בכוחן והן נעדרות יכולת המשגה והבנייה מחודשת למה שאנו כנשים מגדירות מרחב פוליטי-נשי בטוח.
השיח הדתי והפרשנות הרווחת על מקומן של נשים בחברה המוסלמית יצר מנגנון כוח משתק ומשתיק, ואין להתעלם מכך שההקשר שבו מתרחשת האלימות המינית במצרים הוא דתי, מסורתי ופטריארכלי. המרחב הציבורי והפוליטי במצרים מושפע מהדת ומשיח פרשני דתי טקסטואלי ושמרני על מעמד האישה ומקומה בחברה. במציאות שבה הפרשנות הדתית הדומיננטית משמרת את ההחפצה של נשים ומציגה אותן כגמול וכתגמול לציבור המאמינים, האם יש לתמוה על כך שגברים יראו בהן חפץ לצרכי עונג ושעשוע? במלים אחרות, אין לנתק את ה"פוליטי" מה"דתי" במצרים.
מלאכתן של הנשים במצרים רבה. ראשית, הן תצטרכנה לפענח את הקוד הדתי ואת השפעתו על החברה הפטריארכלית כדי לנטרל את נזקיו. אולם שינוי המציאות כרוך גם בגישה למוקדי כוח ולעמדות מפתח. כל עוד תיוותר השליטה הפוליטית בידי גברים, פרספקטיבות נשיות על צדק, שוויון חברתי ותיקון תיעדרנה מהשיח ומהמעשה הפוליטי. דורות של נשים ייוולדו למציאות של בעלוּת של גברים על גופן, שכלן ורצונן, ויחיו תחת אותו מבנה כוח המשכפל את הדיכוי ואת ההשתקה של נשים במרחב.
רג'אא נאטור, בוגרת תואר שני ביישוב סכסוכים מאוניברסיטת בראדפורד באנגליה, ניהלה מיזמים שונים לחינוך פוליטי. כיום היא מנהלת פרוייקט בקואליציית נשים לשלום
