תחושות של הדרה ושוליות הן אלה שהציתו את ה"אש" הפלסטינית הפוקדת את ישראל, בעוד שהרשת החברתית הייתה ה"רוח" שהפיצה אותה וסייעה בהתפשטותה.
הצעירות והצעירים הפלסטינים המעורבים בגל האלימות מפנים את זעמם כלפי מערכות שליטה שונות. מערכת השליטה הבטחונית – הכיבוש הישראלי – נתפסת על ידי האוכלוסיה הפלסטינית כגורם דכאני שאינו מאפשר לתושבי השטחים תנועה חופשית למוסדות ההשכלה, הבריאות והתעסוקה, מערער את היציבות והבטחון הכלכלי והחברתי במשפחה הגרעינית ומאלץ את הנשים לשאת בעול המשפחה, בהעדר גברים הנמצאים בבתי הכלא או בבתי הקברות.
מערכת השליטה הפטריארכלית המשפחתית אינה מעניקה עוד לבני נוער פלסטינים בטחון אישי, כלכלי וחברתי. צעירות פלסטיניות סובלות מדיכוי מבני ואי-שוויון מגדרי בתא המשפחתי; 80% מהמתאבדים על רקע אישי הן נשים שמופעל עליהן לחץ משפחתי בהיבטים שונים. בשנת 2013 נרשמו בשטחים 25 מקרי רצח על רקע כבוד המשפחה.
מערכת השליטה הפוליטית, הנתונה תחת הגמוניה של ההנהגות (הרשות הפלסטינית וחמאס) והפלגים הצבאיים, נתפסת על ידי צעירות וצעירים פלסטינים כבלתי אפקטיבית, לא רלוונטית, מסואבת ומושחתת. הנהגות אלה נתפסות כאחראית לכשלון בהקמתה של מדינה עצמאית, דמוקרטית, מאוחדת, מודרנית ומתפקדת. סקר דעת קהל שערך "המרכז הפלסטיני למחקרים פוליטיים וסקרי דעת קהל" (PSR) בקרב 1270 נשאלים באמצע החודש שעבר העלה כי רוב הנשאלים אינם מרוצים מתפקודו של אבו-מאזן והרשות הפלסטינית, אינם חשים בטחון, אינם זוכים לחופש ביטוי ורואים במרואן ברגותי מועמד מועדף לנשיאות. 35.4% מהנשאלים תמכו בתנועת פתח בבחירות למועצה המחוקקת, 34.6% תמכו במפלגת השינוי והרפורמה של תנועת חמאס ו-19% לא תמכו באף גורם, ובמשמע מאסו בתנועות הפוליטיות הקיימות.
בסיפור ההדרה והשוליות של כלל הצעירים בולט במיוחד סבלן של הנשים הצעירות, ששיעור האבטלה שלהן כפול משל גברים (36.5%) והן מופלות בחינוך, בתעסוקה ובשוק העבודה. הפער המעמדי ביחסי מרכז ופריפריה, או בין הערים לכפרים ולמחנות הפליטים, משתקף כמובן גם בקרב האוכלוסיה הנשית ותורם להעצמת תחושת התסכול, הייאוש וההשפלה של נשים פלסטיניות בפריפריה.
צעירות פלסטיניות באל-בירה (עלי עבידאת, אל-קדס אוולן)
אם המדינה מזה והמשפחה מזה מצויות במצב של תת-תפקוד, מרחב הביניים של הרחוב הופך לדומיננטי ונוכח, ואליו מתנקז הזעם שהצטבר בשטח בעשור שחלף מאז האינתיפאדה השניה. נשים צעירות, משכילות ורווקות, המודרות על ידי מערכות שליטה שונות, משתתפות בפעילויות בשטח על אפם וחמתם של גברים. הן מתנערות מהכובש הישראלי ומהכובש הפטריארכלי הפלסטיני ברמת המשפחה והמדינה, משליכות את המצלמה ששימשה אותן בשנים האחרונות כדי לתעד את החפצתן, ואוחזות באבנים, סכינים ובלוני גז. צעירים בני גילן לא יוכלו להרשות לעצמם לשבת על הגדר לאורך זמן; הם עלולים לתבוע את השבת המאבק המזוין לידיהם ולארגן מחדש את התשתיות ה"גבריות" של התנזים ופלגים אחרים.
באופן פרדוקסלי, צעירות וצעירים פלסטינים נלחמים כדי להשיג שלום ושוויון. למעלה מחצי מהנשאלים בסקר שנזכר לעיל תומכים עקרונית בתהליך שלום, אך בהיעדרו תומכים 57% מהם בשיבה למאבק המזוין. הדור הפלסטיני הצעיר הופך את אסונו הלאומי והפרטי לאסונם של אזרחים ישראלים, אך רק ההנהגות משני הצדדים יכולות להביא לסיומו של הכיבוש.
צוואתו של המפגע בהאא עליאן, המתורגמת להלן, מראה היטב את תחושות הבדידות והבגידה בקרב צעירים פלסטינים כלפי ההנהגות הפוליטיות והפלגים הצבאיים, העושים שימוש ציני במות הקדושים של הצעירים לקידום אינטרסים פוליטיים, אישיים ומפלגתיים:
- אני מצווה על הפלגים שלא ליטול אחריות על מות הקדושים שלי. מותי היה למען המולדת ולא למענכם.
- איני רוצה פוסטרים וחולצות, ואיני רוצה שזכרי יהא תלוי על הגדרות בלבד.
- אני מצווה עליכם לשמור על אמי. אל תתישו אותה בשאלות שמטרתן לעורר אהדה בלב הצופים ולא יותר מכך.
- אל תזרעו שנאה בלב בני. הניחו לו שיגלה לבד את מולדתו וימות למען מולדתו, ולא במטרה לנקום את מותי.
- אם הם ירצו להרוס את ביתי – שיהרסו. האבנים אינן יקרות יותר מהרוח שברא האל.
- אל תצטערו על מות הקדושים שלי. הצטערו על מה שיקרה לכם לאחר לכתי.
- אל תחפשו את מה שכתבתי לפני מות הקדושים שלי, אלא את מה שמסתתר מאחוריו.
- אל תריעו בתהלוכת הלוויה שלי ואל תדחפו זה את זה; שמרו על שקט בזמן התפילה ותו לא.
- אל תהפכו אותי למספר בשורה של מספרים, שייזכר היום ויישכח מחר.
- אפגוש אתכם בגן העדן.
