החלטת האיחוד האירופי על סימון סחורות המיוצרות בהתנחלויות בשטחי הגדה המערבית וברמת הגולן ספגה, כצפוי, קיתונות של ביקורת בימין ובשיח הציבורי, בעוד שמתנגדי הממשלה הדגישו את האיום שמגלמת ההחלטה על מעמדה של ישראל בזירה הבין-לאומית. בכך ניתן ביטוי למשחק התפקידים הפוליטי המוכר בעניין מעמדה של ישראל בעולם.
כמו בסוגיית איראן לא הימין היה מחוללו של הדיון הזה, אלא דווקא השמאל. לאורך שנות התשעים טופחה הטענה כי התהליך המדיני עם הפלסטינים הוא מנוע צמיחה חשוב בביסוס מעמדה הבין-לאומי של ישראל בעולם כולו, קל וחומר בעולם הערבי. כך, למשל, הסכם השלום עם ירדן הוצג כתוצר של הסכמי הביניים שנחתמו קודם לכן עם יאסר ערפאת. לאחר שתהליך ההסדרים החל לקרטע שלף השמאל נבואות זעם על הכרסום הצפוי במעמדה של ישראל בעולם, ובעיקר על הנידוי שצפוי להיות מנת חלקה של ישראל בקהילה הבין-לאומית אם זו תחל להשוות את ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
מי שהיטיב לנצל את שיח ה"דה-לגיטימציה" היה הימין. המהלך היה מתוחכם. הימין לא התכחש לביקורת הבין-לאומית על ישראל ולא גימד את משמעויותיה; הוא דווקא העצים את ממדיה ובעיקר את דימוייה, המשיג אותה מחדש וטען אותה במשמעויות פוליטיות ששירתו את יעדיו.
במישור המושגי אפיינו בימין את השחיקה במעמדה הבין-לאומי של ישראל כ"דה-לגיטימציה". הבחירה במושג זה לא הייתה מקרית, משום שמשמעותה הייתה שהביקורת המוטחת בישראל איננה על מדיניותה השנויה במחלוקת (בעולם ובישראל עצמה) ביחס לשטחים, אלא נובעת ממניעים עמוקים יותר, נגועים בשנאה צרופה למפעל הציוני, של שלילת זכות קיומה של ישראל. אין פלא כי הגלגול המתקדם של מושג ה"דה-לגיטימציה" הוא המונח "אנטישמיות מודרנית" שהחל קונה לו אחיזה בשיח הציבורי בחודשים האחרונים, ונועד להצביע על מקורות הרעיוניים הסמויים המזינים את הביקורת האנטי-ישראלית בעולם.
הפגנת BDS באוסטרליה, 2010 (צילום: מחמד עודה, CC BY-SA 2.0)
המיתוג המחודש של הביקורת הבין-לאומית על ישראל לווה בהטיית סיקורה מידידותיה של ישראל בקהילה הבין-לאומית אל פעילותם של גורמי שוליים המעורבים בפעילות החרמות נגד ישראל, כמו ה-BDS, ותיאור מפורט של מאפייני פעילותם. לכך הצטרף המאמץ לחבר את פעילותם של השחקנים הללו ל"ציר הרשע" האזורי (איראן, חזבאללה וחמאס) באמצעות שימוש במטפורה של רשת קורי עכביש כלל-עולמית, שלטווייתה שותפים שחקנים אזוריים ובין-לאומיים רבים העוינים את ישראל ומבקשים להחלישה לא באמצעות חיסולה הפיזי אלא בשלילת זכות קיומה.
לפרויקט הבניית שיח ה"דה-לגיטימציה" בישראל שותפים גורמים רבים הפועלים כל אחד מסיבותיו שלו אך מייצרים תוצאה זהה. התופעה מסוקרת בשיח הציבורי לא רק תוך אימוץ הנרטיב שתואר לעיל אלא גם תוך הימנעות מביקורת אשר הייתה חושפת את החולשות שבבסיס השיח הזה. למשל, העיסוק האינטנסיבי בשאלת האפקטיביות של תנועת החרם על ישראל במישור האקדמי, הכלכלי והמדיני.
כך, בתהליך מתמשך אך עקבי, הומר השיח על מעמדה הבין-לאומי של ישראל מנבואת זעם שבה השתמשו המצדדים בהסדר מדיני כדי לנגח את הממשלה, לכלי פוליטי המפרק ביעילות את טיעוני השמאל ומגייס את דעת הקהל הפנימית בישראל סביב מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים. השאלה הגדולה המונחת על סדר יומה של המדינה, הטעימו בימין, אינה נוגעת כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא לעצם זכות קיומה של ישראל. הדרג המדיני, בתורו, הצליח למנף את סכנת ה"דה-לגיטימציה" כדי להציב בפני אבו מאזן את הדרישה להכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. סירובו הצפוי של המנהיג הפלסטיני לדרישה זו סיפק הוכחה ניצחת לטענת הימין והצדקה להמשך הקיפאון המדיני.
דא עקא, גם אם תופעת הדה-לגיטימציה כפי שהובנתה בישראל היא זניחה ושולית, ואין בה כדי לערער משמעותית את מעמדה הבין-לאומי של המדינה ואת זכות קיומה, עצם טיפוחה בשיח הציבורי מקנה לה תוקף והופך אותה לתופעה "אמיתית". ככזו היא מגדירה את המציאות הפוליטית-מדינית בישראל ומסייעת בהנצחת הסטטוס-קוו המאפיין את מדיניותה של ישראל בזירה הבין-לאומית והאזורית. כמו האוּרוֹבּוֹרוֹס, הנחש-דרקון האוכל את זנבו שלו, מזינה בתנועה מחזורית תופעות שוליים כמו ה-BDS ומעצימה אותן בזירה הבין-לאומית. בכך היא מסייעת בהפיכתו ההדרגתית של איום מדומה לאיום ממשי ורציני, בבחינת "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".