בימים האחרונים מדווחים עיתונים ערביים ופלסטיניים על חילוקי דעות חריפים בקרב מנהיגות חמאס. עיקר תשומת הלב מופנית למשבר שבין ח'אלד משעל לבין הנהגת החמאס בעזה, אולם מאחורי מאבקי הכוח האישיים מצויה בעיה עקרונית: האם על חמאס להשעות את ההתנגדות האלימה כלפי ישראל או לוותר עליה?
על כך שאנשי החמאס בוחנים מחדש את עמדותיהם מצביע אבראהים אברש, פרשן מדיני המצוטט בעיתון הפלסטיני "אל-קודס": "ישנם מספר אירועים המניעים את תנועת החמאס לבחון מחדש את עמדתה בכל הנוגע להתנגדות מזוינת […]"
הוויכוח המתנהל כיום בתוך החברה הפלסטינית מזכיר במידה רבה את הוויכוח המתנהל בחברה הישראלית. חמאס, תנועה דתית-לאומית, מטיף לשימוש בכוח כדי להשיג את המטרות הפוליטיות של הפלסטינים ודוחה כל הצעה או אפשרות להידברות או לפשרה עם האויב הציוני. עמדה זו מזכירה זרמים בקרב המתנחלים הקיצוניים הדבקים בהשקפת עולם דתית-לאומית והדוחים גם הם כל הידברות או פשרה עם האויב – קרי, הפלסטינים. ואולם, כפי שבקרב המתנחלים יש זרמים גמישים יותר המוכנים להידבר עם הפלסטינים ואף להגיע עמם לפשרות, כך מתחיל להסתמן קו חשיבה דומה בקרב חמאס. אחד מדובריו הוא ח'אלד משעל. מה מניע את משעל, שבעבר היה אחד הנצים בחמאס, לשקול מחדש את עמדותיה המסורתיות של תנועתו?
שלא במפתיע, התשובה היא "האביב הערבי". אלא שעלינו להבין ש"האביב הערבי" ותוצאותיו עוררו בחמאס שתי עמדות מנוגדות. מצד אחד, רבים בתנועה, כמו אסמאעיל הנייה, רואים בהצלחת התנועות האסלאמיות במדינות ערב שיפור עצום במצבה של חמאס, משום שתנועות אלה יעניקו לחמאס יותר סיוע משהעניקו לו המשטרים הקודמים. כיוון שהחמאס מתחזק, יטענו הנייה ואחרים, אין טעם לוותר על המאבק המזוין נגד ישראל. להפך, יש להעצים אותו.
מצד שני, מנהיגים אחרים בחמאס רואים תמונה מורכבת יותר. הם מבינים שחמאס החמיץ הזדמנות בעזה. גם לאחר שניצחה בבחירות התנועה לא הצליחה להקים ישות מדינית מתפקדת משום שמדינות רבות וחשובות החרימו את החמאס והכניסו אותו לרשימת תנועות הטרור. כל זאת משום שהחמאס לא הכיר במדינת ישראל והתמיד במאבק אלים נגדה. אי-הכרה בישראל וניהול מאבק אלים נגדה פירושם אי-הכרה במשפט הבינלאומי, וזו הסיבה שהעולם אִפשר – ועדיין מאפשר – לישראל להטיל סגר על עזה.
לעומת חמאס, התנועות האסלאמיות המגיעות כיום לשלטון, הן "האחים המוסלמים" במצרים והן "אל-נהדה" בטוניס, מכירות במשפט הבינלאומי. הן מכירות בהסכמים חתומים ובזכות הקיום של ישויות פוליטיות שזכו להכרה בינלאומית. כלומר, הן מכירות בקיומה של ישראל, ומנהיגים אסלאמיסטים שונים הצהירו על כך בפומבי. מנהיגים אלה הבינו את מה שמנהיגותה של החמאס לא הבינה – אם הם לא ינהגו על פי כללי המשפט הבינלאומי הם יסכנו את מעמדם בקהילייה הבינלאומית וייכשלו בניהול המדינות שבראשן הם עומדים.
קשה למנהיגי חמאס לשנות את תפישת עולמם, הנשענת על מאבק אלים נגד ישראל. לשיטתם, מאבק זה הצליח כאשר ישראל פינתה את רצועת עזה בשנת 2005, ואם השימוש בכוח משיג יעדים פוליטיים, מדוע לוותר עליו? בכך הם מזכירים את אותם מתנחלים הטוענים שרק כוח משיג תוצאות מול האויב, ולכן אין הם מוכנים לשקול משא ומתן וויתורים לפלסטינים. לדידם, הישגי ישראל במלחמת ששת הימים צריכים להישאר בידי ישראל לנצח.
ואולם, בקרב שני הציבורים הדתיים-לאומיים הללו, חמאס והמתנחלים, יש מנהיגים המבינים שלכוח ולשימוש בו יש מגבלות. מגבלות השימוש בכוח ניכרות כאשר משווים בין החמאס, שהעולם שיתק את יכולתו למשול, לבין "האחים המוסלמים", הנכנסים כעת לעמדות שלטון במצרים וזוכים להכרה בינלאומית ולסיוע כלכלי נדיב.
זוהי אפוא הדילמה של החמאס: המשך אלימות ובידוד בינלאומי – מול שינוי השקפת עולמה וזכייה בתמיכה בינלאומית.
