החוקרים הערבים אשר השתתפו בסדנה היו תמימי דעים כי התהליך העובר על האזור הוא היסטורי. הם השוו אותו להתמוטטות האימפריה העוסמאנית ולתום מלחמת העולם השניה: סדר חדש מתהווה על חורבותיו של הסדר ששרר באזור מאז אמצע המאה הקודמת, וכללי משחק חדשים מנוסחים בזירה האזורית ואף בזירה הבין-לאומית.
משתתפי הסדנה סברו כי עליית האסלאם הפוליטי איננה מוחלטת, וכי כיווני התפתחותו של התהליך תלויים באתגרים ובמשתנים רבים. בזירה הפנימית תלוי עתידם של האסלאמיסטים במערכת היחסים שתתגבש בינם ובין הגרעין המדינתי (תרגום שאני מציע למונח "deep state" המתייחס בדרך כלל לעצמתו של המגזר הבטחוני), וביכולתם להתפשר עם אינטרסים של הביורוקרטיה ומנגנוני הצבא והבטחון. הפופולריות שלהם ברחוב תהיה תלויה גם באיכות תפקודם במישור הכלכלי-חברתי, כאשר האתגרים שבפניהם הם עומדים הם מסובכים מאוד. משתתפי הסדנה סברו כי בראש סדר העדיפויות של האחים המוסלמים עומד הצורך לבסס את שלטונם, ולכן הם ישתדלו שלא לחולל זעזועים ביחסי החוץ של מדינותיהם ואף ישדרו מסרים מרגיעים למערב. עם זאת, המשתתפים הודו כי מסרים אלה לא ירגיעו את ישראל, מכיוון שזו מבינה כי מדובר בטקטיקה זמנית וכי קיימת סתירה מבנית בין החזון האסלאמיסטי לחזון הציוני.
למרות שתנועות אסלאמיות עלו לשלטון בתוניסיה ובמרוקו, מידת השפעתם של האחים המוסלמים על הפוליטיקה המזרח-תיכונית תלויה בהתרחשויות במצרים ובסוריה, שנתפסו על ידי החוקרים כאלה שיקבעו את עתידו של האזור. המשמעות המרכזית של המרד בסוריה, לדעתם, היא עלייתם של שסעים עדתיים ואתניים כקו השבר הגלוי המבחין בין כוחות פוליטיים שונים. אנרכיה כוללת בסוריה תגלוש במהירות למדינות הסובלות משסעים דומים – בראשן עיראק ולבנון, אך תאיים גם על היציבות של ירדן ומדינות המפרץ.
משמעות חשובה נוספת של המרד בסוריה היא פרישתם של האחים המוסלמים וחמאס מ"הציר המתריס" (מִחְוַר אל-מֻמַאנַעַה, שבשיח המערבי הממסדי זוהה בדרך כלל עם "ציר ההתנגדות", מִחְוַר אל-מֻקַאוַמַה, וכונה בשם הכולל "ציר הרשע"). זו הובילה להתמוטטותו של הציר ולחשיפתו המלאה של ה"מוטיב השיעי" במדיניות החוץ של איראן ביחס לחזבאללה, משטר אסד והשיעים במדינות המפרץ. אף שטורקיה היא המועמדת המרכזית והמתבקשת לעוגן אסטרטגי חדש עבור הסדר הערבי-סוני המתפורר באזור, היא אינה זוכה לאמונן של המדינות המלוכניות, ובעיקר במפרץ.
משתתפי הסדנה סברו כי בתי המלוכה הערביים לא יינצלו מרוחות השינוי: מֻבּארכּ, עלי עבדאללה צאלח (נשיא תימן) ואסד האמינו כי מדינותיהם תשרודנה את האביב הערבי, אולם כולם התבדו. השינוי, כך צפו החוקרים, יתדפק בשלב הבא גם על דלתותיהן של המדינות המלוכניות. או אז הן תעמודנה בפני הברירה של התאקלמות עם המצב החדש ויוזמות של שינוי מהותי מלמעלה, כפי שנהג מלך מרוקו, או מבול אשר יְאַכֵּל את כל העומד בדרכו.
