את הדברים שלהלן נשאתי בערבית בכנס "רוחות של שינוי במזרח התיכון", שנערך באוניברסיטת בן גוריון ב-26 בינואר 2015.
*****
צהרים טובים לכולם,
במקום לעמוד ולפרוס כאן בפניכם משנה סדורה בנוגע לשיח הציבורי הישראלי ביחס לאביב הערבי, ארצה להתייחס לכמה היבטים שונים של הנושא, שנוכל לדון בהם בשלב השאלות והתשובות. ההיבטים הללו נוגעים לאופן שבו אזרחי ישראל היהודים נוטים לראות את המזרח התיכון, ולאופנים שבהם היצרנים השונים של הידע והשיח על האזור – בממסד, בתקשורת, באקדמיה ולרוב אף במה שמכונה "מחנה השלום" במרחב הפוליטי ומחוצה לו – משכפלים את הראייה הזו.
נתחיל מבראשית: הטענה כי מדינת ישראל היא נטע זר במזרח התיכון איננה עומדת במבחן המציאות. למעשה, ישראל מתחברת היטב, לחיוב ולשלילה, למרחב שבו היא ממוקמת, הרבה יותר משהיא מתחברת למערב הליברל-דמוקרטי והרבה יותר מאשר מדמייניה, הן יהודים הן ערבים, מוכנים להודות. ראשית, ישראל ושכנותיה הן מדינות לאום חדשות, תוצר של נסיגת הקולוניאליזם המערבי מהאזור במחצית המאה הקודמת. כל המדינות באזור מתמודדות עם תהליכים האופייניים למדינות פוסט קולוניאליות, ובראשם איום על הזהות הלאומית מצד זהויות-על (דת ופאן-לאומיות) ותת-זהויות (קהילה, מוצא, עדה), ועליונות של הצבאי-בטחוני על האזרחי בתהליכי קבלת ההחלטות. שנית, ישראל היא מדינה שבה לאום ודת מסויימים מחזיקים בשלטון ובמשאבים, כמדינות אחרות באזור (למעט לבנון). שלישית, בכל המדינות באזור, ובתוכן ישראל, דת ומדינה מתחרות ביניהן על הבכורה ועל עיצוב המרחב הציבורי. רביעית, החברה הישראלית, על קהילותיה השונות, היא קולקטיביסטית, ובכך היא דומה הרבה יותר לחברות המקיפות אותה מאשר לחברות במערב הליברל-דמוקרטי. חמישית, המזרחיוּת, על היבטיה השונים, היא מרכיב מרכזי בזהות הישראלית, לרבות היהודית.
הייתי יכול להמשיך עוד ועוד, אולם דומני שהעקרון ברור. ישראל, כמדינה, כקהילה וכאוכלוסיה, משתלבת היטב במרחב הערבי המזרח-תיכוני. עד כמה ניכרת עובדה זו בתוצריהם של יצרני הידע והשיח המרכזיים בישראל על המזרח התיכון? מעט מאוד. זאת משום שנוח להם לחשוב שישראל היא מדינה מערבית, ליברלית, שונה מהנוף המזרח תיכוני. וזה נכון רק חלקית ורק בהיבטים מסויימים. בהיבטים החשובים, ובעיקר אם מביאים בחשבון מגמות ארוכות טווח, ישראל היא מדינה מזרח-תיכונית גאה.
אם ישראל היא מדינה מערבית, ליברלית, שונה, הרי שהמזרחיות המקיפה אותה היא בהכרח איום. וישנן דרכים ידועות לטפל באיום. אם הוא איום ממשי, אפשר להכות בו או ללמוד לחיות עמו בדו-קיום מתוח. אם הוא איום פוטנציאלי אפשר להתעלם ממנו כל עוד הוא זעיר וחסר חשיבות, אך ברגע שהוא מתעורר ומתעצם, חובה לנטרו ולעקוב אחריו כדי לדעת מתי יגיע לדרגת איום ממשי. הדרכים האלה בדיוק ננקטות על ידי מדינת ישראל ועל ידי יצרני הידע והשיח שלה ביחס לערבים, לדת האסלאם ולמזרח התיכון. מאחר שכל אלה נתפסים כאיום, נוצר נתיב של תלוּת (path dependence) שכמו מחייב אותנו לטפל ב"איום" בדרכים הידועות.
כך, הסכמי השלום בין מדינת ישראל לבין מצרים, ירדן והפלסטינים נועדו בראש ובראשונה להכיל את האיום. איום ממשי, מרגע שהוכל או נוטרל, עובר למעמד של איום פוטנציאלי. אפשר להתעלם ממנו אם הוא קטן (כמו ירדן), אפשר לעקוב אחריו בדאגה אם הוא גדול (כמו מצרים), ואפשר להתווכח האם יש להכות בו, לחיות עמו בדו-קיום מתוח, להתעלם ממנו או לעקוב אחריו אם הוא הפלסטינים. מה שאי אפשר לעשות, גם לאחר שהוכל האיום או אף נוטרל, זה להפסיק להתייחס אליו כאיום, ולהתחיל להתייחס אליו כהזדמנות להתחברות אמיתית למרחב שבו אנו חיים. במלים אחרות, להחליף את הדיסקט הבטחוני בדיסקט אזרחי.
מכאן נגזרה גם התייחסותה של ישראל, ושל יצרני הידע והשיח בה, לתהפוכות האביב הערבי. על הממסד אין לנו מה להלין. גופי איסוף, מחקר והערכה בכל מדינה הם מטבע הדין שמרנים, ממלכתיים, מוטרדים מסיכונים הרבה יותר משהם מסתקרנים מסיכויים. אין תמה, אם כן, שכאשר החל האביב הערבי לקרטע אימצו רשויות המדינה ראייה פסימית ביחס להתרחשויות וביכרו את שיבת משטרי הדיכוי על פני האופציה האסלאמית הדמוקרטית (ואינני אומר "הדמוקרטיה האסלאמית"). הסיבה מוצדקת, לפחות חלקית: חוסר היציבות והאלימות הגואה בעולם הערבי, ובוודאי התפוררותן של כמה מדינות למרכיביהן, טורדים לא רק את מנוחתה של מדינת ישראל אלא, יותר ממנה, את מנוחתם של אזרחי המדינות השכנות עצמם.
אולם מה על תפקידם של יצרני הידע והשיח במרחב הציבורי והפוליטי, באקדמיה ובתקשורת? אינני יכול להימנע מהציניות: במדינה מערבית, ליברלית, מתוקנת, אלה אמורים וצריכים לספק ראיית עולם חלופית, פלורליסטית, רב-ממדית של המציאות. אולם יצרני הידע והשיח המרכזיים בישראל מקבלים את שני מרכיביה של הפרדיגמה הרווחת: ראשית, ישראל היא נטע זר במרחב. שנית, וכפועל יוצא מכך, ישראל מצויה באיום מהותי תמידי. הפרדיגמה הזו מעוורת את עיניהם של רבים מלראות שאין הבדל גדול בין שילובם של האחים המוסלמים, למשל, במשטר הפוליטי של המדינות השכנות; לבין ההתגוששות בין מפלגות דתיות-שמרנית ומפלגות חילוניות-ליברליות בישראל. האסלאם הפוליטי נתפס בעיני יצרני השיח והידע על המזרח התיכון כאיום; בעוד שהיהדות הפוליטית נתפסת בעיניהם כמציאות – אם לא רצויה, לכל הפחות תוצר טבעי של התהליך הדמוקרטי, שיש להשלים עמו.
נתחיל באקדמיה הישראלית. האם חקר המזרח התיכון בישראל יכול בכלל להציע ידע חלופי, ביקורתי, מורכב, על המתרחש במזרח התיכון בן זמננו? יתרה מזו: האם האקדמיה הישראלית, בעצמה, משקפת הכרה בהשתייכותה של ישראל למזרח התיכון? התשובה לכך היא "לא" רבתי. לו כך היה הדבר, ישראל והמזרח התיכון היו נלמדים יחד בתכניות ללימודי אזור (area studies), ובקורסים השונים היו נלמדים יחסי חברה ומדינה, דת ומדינה, צבא ופוליטיקה, היסטוריה חברתית, סוציולוגיה, ועוד ועוד – בכל מדינות המזרח התיכון, לרבות ישראל. אולם לימודי ישראל המודרנית מרוכזים בדרך כלל בפקולטות למדעי החברה (סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מדע המדינה, כלכלה ועוד), ולימודי ההיסטוריה של ישראל והיהודים ושל המזרח התיכון והערבים מרוכזים בחוגים נפרדים בפקולטות למדעי הרוח.
לימודי המזרח התיכון העכשווי בכלל, ובגישה בין-תחומית בפרט, נעדרים מהאקדמיה הישראלית, משתי סיבות: התפיסה שלימודי "מזרח תיכון" משמעותם בהכרח ובלבד היסטוריה של הערבים והאסלאם, וחוסר העניין של המזרחנות הישראלית במחקר בין-תחומי אמיתי. במילים אחרות, ספק אם המזרחנות הישראלית, בדמותה הנוכחית, מסוגלת להוציא מקרבה מסה משכנעת של חוקרות וחוקרים שינתחו את המתרחש במזרח התיכון משלל זוויות ודיסציפלינות מדעיות, שהן, והן בלבד, יכולות להעשיר את השיח האקדמי המקומי, הממוקד בהיסטוריה או לכל היותר באסלאם הפוליטי והרדיקלי המודרני. ללא מדעי החברה – סוציולוגיה, כלכלה פוליטית, פסיכולוגיה פוליטית, מדע המדינה, אנתרופולוגיה ולימודי תרבות – לא בונים גוף ידע אמיתי על אף חברה. את כל אלה המזרחנות הישראלית איננה מציעה כיום, ובהעדר תכניות לימודים והכשרה מחקרית מתאימה ספק אם היא בכלל יכולה להציע. וזאת בזמן שהמחקר הבין-תחומי של המזרח התיכון המודרני פורח ומשגשג באקדמיה המערבית, הליברלית, זו שאנו כל כך משוועים להשתייך אליה.
נמשיך באחד מיצרני הידע המרכזיים ביותר בישראל על המזרח התיכון: מכון ממר"י, כמשל וכדוגמה. ממר"י חרת על דגלו את המטרה "להכיר את השכנים כדי לעשות שלום", אולם כל המעיין בפרסומיו מתרשם כי ההיכרות עם השכנים מכוונת בעיקר כדי לחזק את התפיסה הקיימת – שהערבים והאסלאם שונים באופן מהותי מישראל והיהדות – ולא לערער אותה. בנסיבות כאלה ודאי שאין מה לדבר על שלום. מכוני מחקר ומידע חוץ-אקדמיים אחרים בישראל לוקים או בחוסר יכולת מחקרית בערבית, ומכאן העדר אפשרות להתמודד עם מורכבותה של המציאות במרחב הערבי והאסלאמי; או בהצפה של ידע וניתוח המשקף את "תפיסת האיום" הבטחונית. ואני שואל: מה חפץ לנו בהיכרות המאששת את מה שאנו כבר מכירים ממילא?
התקשורת הישראלית, מצדה, שואבת את רוב המידע שלה מאותם יצרני שיח. לעתים היא מעניקה במה לאנשי אקדמיה, אולם אלה, כאמור, אף שהם נהנים מידע היסטורי עשיר, לוקים לרוב בידע, זמן, קשב וכלים מדעיים מוגבלים לניתוח המתרחש בימינו. למעט פרשנים וכותבים בודדים, הפרשנים המרכזיים והפופולאריים בשיח הציבורי הישראלי, הן מהזווית האקדמית הן מהזווית התקשורתית, מאששים את תפיסת האיום ומנפחים אותה. תכניות ההפחדה של צבי יחזקאלי ברוח אללה, אסלאם ודאע"ש הן הדוגמה הבולטת ביותר לכך.
אחד הכשלים הגדולים ביותר בשיח המזרחני הציבורי הוא שימורה של ההפרדה המדומיינת בין ישראל לבין מדינות המזרח התיכון, והאמונה כי המתרחש "אצלם" שונה מהותית מהמתרחש "אצלנו". מכאן עולה כי אין סיבה או צורך להשוות בין שני הצדדים: מדובר, למעשה, לא רק בשני תחומי סיקור נפרדים ושונים, אלא בעולמות המובחנים באופן מהותי זה מזה. התוצאה היא כי השיח הציבורי בכלל, והשיח המזרחני-ציבורי בפרט, משקף את האמונה כי ביקורת על הערבים והאסלאם היא לגיטימית מבחינה מקצועית ו"משקפת מציאות", בעוד שביקורת על ליקויים ובעיות דומות בצד "שלנו" שייכת במקרה הטוב לתחום הסיקור הפוליטי-מדיני, ובמקרה הרע היא "מוּטה מבחינה פוליטית", "לא מקצועית", ובמילה המפורשת: "שמאלנית". ההבנייה המגמתית הזו היא אחד מפירות עבודתם של אותם מכוני מחקר ומידע דומיננטיים, הבוחנים את תרומתו של הצד הערבי בלבד להמשך הסכסוך. אף שחלקם עומדים בכללי העבודה האקדמית, הם בכל זאת מייצרים תמונת מציאות מעוותת וחלקית.
האם הישועה תבוא מארגוני החברה האזרחית, ובפרט מה שמכונה "מחנה השלום"? לצערי נראה שלא. רוב הארגונים הללו מוותרים מלכתחילה על חיבור אמיתי למרחב. הם לכל היותר מסוגלים לתקשר באנגלית ניאו-ליברלית עם אליטה ערבית ליברלית. ידע חלופי על המרחב הערבי הארגונים הללו בוודאי לא מסוגלים לייצר, מכיוון שרוב חבריהם הם גברים יהודים אשכנזים, שלא רק שמעולם לא טרחו ללמוד ערבית אלא אף לא מבינים מדוע הדבר חשוב. גרוע מזה: את בוגרי השפה הערבית ולימודי האסלאם והמזרח התיכון במוסדות להשכלה גבוהה הם מותירים בטובם למנגנוני המדינה, האזרחיים והצבאיים-בטחוניים, שדווקא שמחים לקלוט אותם אל שורותיהם ולספק להם שפע הזדמנויות לחזק את תפיסת האיום. הארגונים עצמם מסתפקים בבוגרי המדעים הנוצצים מאוניברסיטאות העלית בארצות הברית. לבוגרים אלה יש אולי גישה טבעית לגיוס כסף ולהרשמת תורמים, אולם אסלאם, מזרח תיכון וערבית הם בעיקר שומעים, לא כל כך מבינים.
הפורום לחשיבה אזורית, שאני עומד בראשו, נוסד לאחרונה על בסיס אתר "אפשר לחשוב", אשר הוקם לפני למעלה משלוש שנים על ידי מספר חוקרי מזרח תיכון מהאקדמיה בעלי חשיבה שונה מזו שתוארה לעיל. הפורום מבקש לתרום את תרומתו הצנועה לערעור פרדיגמת ההפרדה בין ישראל לבין המזרח התיכון, וליצירת שינוי משמעותי בשיח הישראלי על המזרח התיכון. חברי הפורום מגיעים מרקעים שונים, אך עבור כולנו המזרח התיכון הוא חלק מן החיים. מאסנו בגדרות המוחשיות והבלתי מוחשיות, בטיפוח הבּוּרוּת ובחרדות הנובעות ממנה. נזקן של החומות הבצורות שישראל הקימה כדי לחצוץ בינה לבין סביבתה הולך וגובר, ואם היא תמשיך להגביהן היא תאבד קשר עם המציאות.
אנו מבקשים לשנות את החשיבה המסתגרת על מקומה וקיומה של ישראל במזרח התיכון, אשר מבוססת על חוסר ידיעה, חוסר הבנה ופחדים. אנו סבורים כי על ישראל להכיר בכוחה כמעצמה אזורית אשר מסוגלת ואף חייבת ללמוד לחיות עם סביבתה, ללא מורא וללא התנשאות.
לשם כך מבקשים חברי הפורום לעסוק בניסוח אלטרנטיבה לייצוגים המקובלים והשחוקים של תושבי המזרח התיכון בתודעה הישראלית. נעשה כל שביכולתנו כדי למהול את השיח הישראלי על המזרח התיכון בחשיבה אזרחית, בהיכרות, בהבנה, ובעיקר – באמפתיה. הנתיב שאנו מבקשים להתוות שואף להיפגש עם השכונה ועם השכנים באופן בלתי אמצעי. רק כשנכיר "בהם" ואותם – את הערבים, את תרבותם, חברתם, כלכלתם, הפוליטיקה שלהם, ואת הערביוּת הקיימת ביהודיוּת ובישראליוּת; רק כשנכיר בכל אלה כחלק מהסביבה שעלינו ללמוד לחיות בה ואתה, רק אז נוכל לחשוב על עתיד בר-קיימא במזרח התיכון.
אני מזמין את כל הנוכחות והנוכחים, ובפרט הערבים מקרבם, לתרום לפורום מאמרי ניתוח ועמדה שיעשירו את השיח הציבורי הישראלי על המזרח התיכון והאסלאם.
תודה רבה לכולכן ולכולכם על ההקשבה.
