לאחר המגעים החפוזים בין הליכוד לקדימה, ולאחר הלילה הסוער שהגיע לשיאו בסיפוק הדדי ללא אהבה רבה, ולאחר שמתפעלים או נגעלים מיכולתם של בני הזוג לבצע אקט התחברות שכזה, מעניין לבחון את הזיווג של מופז ונתניהו מזווית היסטורית.
בעשור האחרון, הדרמות הפוליטיות המעניינות ביותר במחוזותינו הן התהפוכות שעובר הימין הישראלי. כבר למעלה מעשור שאנו עדים לזרם הולך וגובר של אנשי ימין מתונים המתפכחים מאופציית הסיפוח של יהודה ושומרון. אם בשל החשש מפני שינויים דמוגרפיים שעלולים להרוס את המפעל הציוני ואם בשל הדעה שישראל חייבת להימנע ממאבק נצחי עם אויביה, רבים בימין הישראלי המתון הפנימו – בדרגות הפנמה כאלה ואחרות – את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית.
שיאו של התהליך הזה היה פיצול הליכוד והקמת קדימה. במפנה האידיאולוגי הזה השתתפו כמה מנסיכי הליכוד (לבני, הנגבי, אולמרט) ולצדם מנהיגי-שטח לשעבר שהגיעו למנהיגות הלאומית של ישראל (שטרית) ואנשי ביטחון שהתמקמו בליכוד (עזרא ומופז). בניגוד להשמצות מצד הימין הקיצוני והעיתונות הישראלית, שתיארו את הקמת מפלגת קדימה כאמצעי שנועד להציל את עורם של כמה פושעים בפוטנציה, מהלך זה נתן ביטוי למשבר רעיוני במחנה הימין.
אולם בשבע שנות קיומה קדימה נשחקה עד דק. בקדנציה האחרונה עלה בידה של לבני להפוך מפלגת מרכז חזקה, שעשתה היסטוריה בכך שזכתה במספר מנדטים גדול מזה שזכתה לו כל אחת משתי המפלגות הגדולות ה"היסטוריות" (העבודה והליכוד), לגוויה פוליטית. לאחר שנבחר היו אפוא למופז שתי אופציות: לקבור את קדימה בבחירות – או למכור אותה בזול, וכך לקנות זמן. הוא מכר אותה בזול כי זה מה שהיא שווה כיום, אך מופז מקפיד לומר שלא קיבל משרדים בממשלה כדי שיוכל לטעון שלא "שילמו" לו על הצטרפותו לקואליציה ושלא קיבל אתנן.
אצל נתניהו התרחש תהליך מעניין הרבה יותר. ייתכן שבעוד כמה חודשים תיראה החבירה לקדימה כמו חזרה על המהלך של שרון ב-2005 והקמת קדימה. בחודשים האחרונים, ובייחוד שלשום, בוועידת הליכוד, הסתבר שהימין הקיצוני, המהווה את קצה הקשת הפוליטית של המתנחלים, השתלט על הליכוד וממרר לנתניהו את החיים. השקפת העולם הנוקשה והדורסנית של קיצוני המתנחלים הִזחילה את שרי הליכוד ונפנפה את נתניהו מהפודיום. לפיתתם של הגורמים השוליים האלה אינה מאפשרת לנתניהו לתמרן ולשרוד. היא הופכת את פסיקת בג"ץ על גבעת האולפנה ופינוי מגרון למכשולים בלתי עבירים, והיא דוחקת את נתניהו לפינה מדינית מסוכנת. מצב זה אינו שונה בהרבה ממצבו של שרון כאשר הוביל מהלכים מדיניים דרמטיים ב 2005.
הדמיון בין נתניהו לשרון נעוץ בכך שבשני המקרים מגיעים ראשי ממשלה ימניים למסקנה שעליהם לתמרן במישור המדיני וכי אלמנטים שוליים וקיצוניים בליכוד "מסנדלים" אותם. לפיכך הם מבצעים מהלך שנועד לנטרל את כוחם של הקיצוניים. שרון הקים את קדימה, פיצל את הליכוד וכך נפטר מהגורמים השוליים והקיצוניים של מפלגתו, ואילו נתניהו חובר לקדימה ומכניס לקואליציה ח"כים מתונים כדי לנטרל את אותם אלמנטים קיצוניים שדוחפים אותו למצבים פוליטיים בלתי אפשריים.
השאלה בטווח הארוך, שאין עליה מענה כעת, היא מי יבלע את מי. האם הקיצוניים יהיו חזקים דיים כדי להשאיר את נתניהו לצידם למרות התחברותו עם קדימה וכך למנוע תהליכים מדיניים שאינם רצויים להם ואף להניע תחיקה-עוקפת-בג"ץ, או שמא הגב שקדימה נותנת לנתניהו מתוך הקואליציה יאפשר לו לנהל מדיניות מרוסנת יותר ואולי אף לצאת לדרך מדינית חדשה. האם הימין הקיצוני, העוין את אפשרות המשא ומתן עם הפלסטינים, ימשיך לשלוט בליכוד, או שמא השותפות עם עשרות אנשי קדימה, רבים מהם יוצאי הליכוד, תחזק את המחנה המתון והפרגמאטי בליכוד ותאפשר לנתניהו לנקוט מהלכים שיצרפו אותו לרשימת מנהיגי הליכוד שעשו מהלכים מדיניים מרחיקי לכת (בגין בהסכם השלום עם מצרים, שרון בנסיגה מעזה) מתוך הכרה שאם מוותרים על חזון השליטה ביהודה ושומרון, עדיף שהדבר ייעשה במו ידיהם – ובתנאים שלהם.
