הבחירות בטורקיה, שתוצאות האמת המפתיעות שלהן פורסמו הבוקר, עוד יהיו למשל עבור שליטים ואזרחים כאחד על מגבלות הכוח ועל כוחם של זעם ומיאוס ציבורי. לא פחות מזה, תוצאות הבחירות מלמדות על כוחו של מיעוט לקחת את גורלו בידיו ולשבור את האקסיומות הפוליטיות הרווחות במדינתו. ההתנהלות הפוליטית המחוכמת של הכורדים עשויה להיות נקודת מפנה בהיסטוריה המודרנית של הרפובליקה הטורקית, שארדואן עמל כה קשה לשנות את פניה. "מפלגת העמים הכורדית" (HDP) נאבקה לא רק ביריבות פוליטיות לגיטימיות אלא גם בקמפיין ממוקד של הנשיא ארדואן, שנרתם במלוא כוחו והשפעתו להכרעת הבחירות לטובת מפלגתו ולדחיקתה של המפלגה הכורדית.
התופעה החדשה שמייצגת HDP אינה ייחודית לטורקיה. רק לפני חודשים ספורים זכתה בבחירות ביוון קואליציית השמאל סיריזה, שמקצת מאפייניה דומים למפלגה הכורדית בטורקיה, לאחר עשור של המתנה והכנה באופוזיציה. אלא שחרף ההשוואות שנערכו מפעם לפעם בתקשורת הטורקית בין שתי המפלגות, סיריזה היוונית אינה מפלגה אתנית-סקטוריאלית, ונדמה שמפלגה דומה הרבה יותר ל-HDP נמצאת דווקא אצלנו, מתחת לאף, בדמות "הרשימה הערבית המשותפת".
שתי המפלגות הן קואליציות חדשות של מפלגות, זרמים ופרטים שונים באופיים זה מזה. המשותף ביניהן הוא התלכדותן בעקבות אחוז הצבעה גבוה, שנועד לדחוק אותן ואת הציבור שלהן מחוץ למשחק הפוליטי, ונסיונן למצות את כוחן האלקטורלי בקרב בוחריהן ה"טבעיים" ולצדם מצביעים ממגזרים מקופחים ומודרים אחרים. אף שהמפלגות הללו מודעות לחלוטין לשוליוּת האלקטורלית שלהן, הן שואפות להציב אלטרנטיבה פוליטית כוללת, החורגת מן הסדר הגושי הרגיל בשתי המדינות ונשענת על מושגים זרים לחלוטין לשיח הפוליטי ההגמוני בטורקיה ובישראל.
תהליך התחזקותן של שתי המפלגות החל בעקבות החלטתן לרוץ לבחירות במסגרת של ברית שיתופית. ה-HDP, שקמה כבר ב-2012, ביססה בהדרגה את עצמה ואת ה"מותג" הפוליטי הכורדי המחודש שהציעה; היא "השתפשפה" בבחירות לרשויות המקומיות בטורקיה בשנת 2014, וחצי שנה לאחר מכן צברה כוח לא מבוטל בהפגנות המונים שארגנה על רקע המשבר בכובאני. בדומה לה, הרשימה המשותפת הוקמה זמן קצר לפני הבחירות בישראל, אך בניגוד למפלגה הכורדית היא החלה לבלוט דווקא בעקבות הצלחתה בבחירות, כאשר הנהיגה את מאבק הפלסטינים בישראל נגד הריסת הבתים והגבלת התכנון והבנייה, ששיאו בהפגנה הגדולה בכיכר רבין לפני מעט יותר מחודש.
דמיון נוסף בין שתי המפלגות הוא בהנהגתן: שתי המפלגות התנערו מהמנהיגות המגזרית הישנה והאפורה והציבו בראשן מנהיגים צעירים, כריזמטיים, מוכשרים ורהוטים, שהיו אלמונים יחסית בציבור הרחב והפכו כמעט בן לילה לסמל ההצלחה האלקטורלית של המיעוט כולו. סֶלאהַטין דֶמירטאש, יו"ר ה-HDP, ואיימן עודה, היו"ר (מטעם חד"ש) של "הרשימה הערבית המשותפת", פילסו את דרכם באופן דומה מדרג הביניים במפלגות שוליות לראשות הבריתות המפלגתיות. אופיים דומה, ושניהם משלבים לוחמנות ונחישות כלפי הציבור שלהם עם מתינות ופייסנות כלפי קבוצות אחרות מחוץ לציבור המצביעים ה"טבעי" שלהם. רצה המקרה ואפילו בחזותם החיצונית דומים השניים מאוד.
ישנם, כמובן, גם לא מעט הבדלים בין שתי התנועות. בעוד ש-HDP אימצה את עקרונות השמאל האוניברסליים מבחינה כלכלית ומדינית, הרשימה המשותפת כוללת אגפים לאומנים ואסלאמיסטים והיא מוגדרת כשמאל בעיקר בשל מיצובו האוטומטי של המיעוט הערבי כאופוזיציה להגמוניה הפוליטית של המפלגות הציוניות. מעבר לכך, "הרשימה המשותפת" מבקשת להיות בית פוליטי לחלכאי החברה הישראלית, אך בשל אילוצי המציאות שבה היא פועלת היא עדיין נתפסת כמפלגה מגזרית.
המפלגה הכורדית הטורקית, המבוססת על המודל של מפלגות השמאל באירופה, מעניקה בשורותיה ייצוג לנשים ולמיעוטים בהיקף גדול לאין שיעור מהקיים ברשימה הערבית המשותפת בישראל. ה-HDP מונהגת על ידי שלטון דו-ראשי המשותף ליו"ר דמירטאש וליושבת הראש פִיגֶן יוּקְסֶקְדָא. בין נציגיה של המפלגה בפרלמנט הבא תהיה גם דִילֶק, אחייניתו של המנהיג הכורדי עבדוללה אוג'אלאן, ולראשונה גם את בּארִיש סוּלוּ, נציג של קהילת הלהט"ב בתורכיה ההולכת יד ביד עם המפלגה הכורדית זה תקופה ארוכה. ברשימה נכללים גם נציג נוצרי, נציג של קהילת הרומה (צוענים) ושני נציגים, אשה וגבר, של הקהילה היזידית בטורקיה, אזרחי גרמניה שנענו להצעת המפלגה הכורדית ועזבו את הפוליטיקה הגרמנית לטובת מולדת אבותיהם.
למרות הכל, הדמיון בין המפלגה הכורדית בטורקיה לרשימה הערבית המשותפת בישראל הוא יוצא דופן. נראה כי יסודו ב"רוח התקופה", שבה נאלצות מפלגות מערערות סדר במרחב הים-תיכוני – והדברים אמורים גם ביחס ליוון ולספרד – לשלב ידיים כדי להשיג כוח פוליטי בנסיבות פוליטיות לא אוהדות. העבותות שקושרות את המפלגה הטורקית והישראלית זו לזו ברורות: בשתי המדינות נתונים בני המיעוטים, הכורדי והפלסטיני בהתאמה, במגננה מפני ההגמוניה. זו מאלצת אותם למצוא ולהמציא דרכים חדשות לעקוף את המגבלות המושתות עליהם, ולטפח מנהיגות מוכשרת וסוחפת שתוכל ללכד את השורות ולהוביל את המיעוט להצלחות.
