אחרי הטור שפרסמנו בשבוע שעבר קבלנו הערה מאיש חכם ורב פעלים, שמקובל ומוערך מאד על שנינו. הוא חשב שהמלחמה אכן עוברת לניהול בתנאי מעבדה, וכלוחם בעל ניסיון אישר גם את נשירת הערכים והמחויבות האנושית מתוך מעשה המלחמה הישראלי. אך לצד זה, הוא אמר, שווה לחשוב ולו לרגע על הדרך שבה המאבק על השלום הופך מעבדתי גם הוא. בהתחלה קצת החוורנו. איך אפשר להשוות? הרי מלחמה היא דבר נורא ושלום הוא דבר טוב. ואם זה כך, האם טובו של השלום לא הופך את הדיון באמצעים שמופעלים להשגתו לדיון מיותר? אם הוא טוב, מן הסתם, לא צריך לבחול באף אמצעי על מנת להגשים אותו. גם אם נניח שיש משהו בדבריו של המגיב החכם שלנו, למה זה רע?
מעבדת המלחמה מעניקה ערך מוסף לנשק הישראלי, כיוון שהוא נבחן בתנאי שדה על ידי חיילי צה"ל בשטחים. פעולותיו של צה"ל מפסיקות להיות לב הדיון, והופכות להליך קליני שמאשש או מפריך תובנות לגבי איכות הנשק. במלים אחרות, המציאות היומיומית של הכיבוש איננה מעניינת לכשעצמה. היא נייטרלית, ומשמשת מצע עליו ניתן לבסס החלטות והכרעות. במעבדת השלום, מה שהופך להיות נייטרלי הוא החיכוך עם האחר (הפלסטיני בעיקר), מכיוון שעל פי סיפור המאבק השכיח ביותר, סופו של התהליך הזה ידוע מראש. הנשיא פרס אמר את זה בחגיגות יום הולדתו השבוע: “The two-state solution is not a fantasy; all other solutions are fantasies”. אם זה המצב, אז כל ענין המו"מ, המיסוד של החיכוך עם האחר, מאבד באחת את חשיבותו. המו"מ הופך לאמצעי שדרכו ניתן להדגים את הערכיות והמוסריות של הנושאים ונותנים. אבל הוא לא מאפשר מגע מתמיד עם האחר. מובילי המו"מ מתראים בעיקר זה עם זה. הכנסים והסדנאות שבהם הם משתתפים מוגבלים וסגורים. זהותם של הנוכחים קבועה, ידועה, ולא משתנה כבר זמן רב. לעתים קרובות מתנהלים האירועים הללו מחוץ לישראל ולרשות הפלסטינית, כאילו מכירים המשתתפים בכך שבמציאות השוררת במרחב הפיזי לא יצליחו להתקדם לשום מקום.
כפי שבמעבדת המלחמה הקצינים הפושטים מדים לובשים חליפות של אנשי עסקים ומוכרים נשק לכל העולם, כך במעבדת השלום, הקצינים הפושטים מדים לובשים חליפות של אנשי חזון ומוכרים אידיאלים של שלום.
מה חשוב כל כך בחיכוך? השאלה היא לאיזה מצב עניינים מצפים עם פרוץ השלום. לעתים נדמה שכל המאמץ מכוון לרגע אחד, רגע החתימה על הסדר הקבע הסופי והמוחלט שאחריו לא תהיינה יותר תביעות. החתימה הזו תייצר את ההפרדה שישראלים רבים מייחלים לה, ההפרדה שתאשר סופית את הקביעה "אנחנו כאן, הם שם". על פי הפרשנות הזו, השלום הוא האפשרות לא להיות מודעים בכל רגע לקיומו של האחר הפלסטיני/ערבי בתוכנו. הערבים שיבחרו להשאר בישראל יעשו זאת באופן מודע ורציונלי, כשהם מעדיפים את התועלת של החיים במדינה היהודית על מימוש זהותם הלאומית. ואם ננסח את המשפט האחרון בפאסיביות אגרסיבית נאמר, "אז זו כבר בעיה שלהם". אבל אלו מהם שלא יבחרו על פי שיקול תועלתני קר ודאי יעדיפו לחצות את הקו אל צדו השני, וכך להבטיח שלא יחזרו. סוף כזה לסכסוך יגשים חלומות של רבים, גם כאלו שלא יחשבו על עצמם כגזענים או כקסנופובים. סוף כזה יביא לידי מיצוי גם את החזון הציוני באחת מצורותיו הבולטות, חזון של הפרדה בין יהודים וערבים בארץ ישראל. כיוון שזו לא תהיה הפרדה כפויה אלא החלטה שתתקבל במלוא הרציונליות ההדדית, הסוף הזה נראה כדבר שכדאי וראוי לשאוף אליו.
מצד שני, גם אם מכירים בחשיבות של פתרון שתי מדינות, לא חייבים לשאוף למצב עניינים כזה כשיגיע שלום. הויתור על החיכוך עם הפלסטינים הוא ויתור על היבטים משמעותיים של מציאות חיינו במרחב הישראלי. זה לא מפתיע שישראלים רבים מוכנים בקלות לוותר על היבטים כאלו, כיוון שישראלים רבים מוותרים מראש על המצאותם במרחב. אנחנו (אותם ישראלים רבים) לא חשים אחריות כלפי המרחב. אנחנו מזהמים אותו ומשתמשים במשאביו כאילו הוא פרטי. ומבחינה פוליטית, אנחנו מסרבים להתחייב אליו באיזשהו אופן, התחייבות שתבוא לידי ביטוי בהגדרתו כישות לכידה וברורה. גם מי שלא רוצה מדינה התחומה בקוי 67' יכול וצריך לדמיין כיצד ייראה המרחב הפיזי של המדינה שהוא כן רוצה.
המרחב משותף לנו ולפלסטינים. גם אם הוא "שלנו" וגם אם אינו "שלנו", קשה להגזים בחשיבות העובדה שהמרחב משותף. מציאות חיינו הפיזיים משותפת, למרות מדיניות ההפרדה הגלויה והעקיפה, ועמה גם המוסכמות החברתיות המקדמות הפרדה בכל מחיר כמעט. ויתור על המרחב הוא ויתור על ההיבט הפיזי של המציאות, ההיבט שנמצא בה אם נרצה ואם לא נרצה, זה שאי אפשר להכניע על ידי מלים. כשמאיר אריאל כותב "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" הוא מנסח את האמת הזו בחדות. אנחנו מדברים והערבי יושב. אנחנו מגדירים ומוגדרים במלים, והערבי מבטא את הגוף (השקט), את מוחשיותה של מציאות שאיננה כפופה בלעדית למלים. זו מציאות שהווייתה קודמת לשיפוט מוסרי לגביה, להיותה טובה או רעה. ליהודים ישראלים רבים יש בעיה עם שיח כזה. כציבור, יש לנו דעות על כל דבר ואלו אינן דעות שאנחנו מוכנים לשנות. המציאות שלנו נוכחת עבורנו בעיקר כשאנחנו מדברים אותה, שופטים אותה ומנתחים אותה. מאיר אריאל מפנה את תשומת לבנו לרובד ראשוני שלו, רובד שזוכה בדרך כלל להתעלמות.
אפשר וצריך לשאוף לשלום שלא יוותר על המרחב ואתו על המציאות הקדם-שיפוטית. שלום כזה יראה את העיקר בחיים מתמשכים של דו-קיום, לפני ואחרי הכרעה בשאלות של "צדק", "זכות", "בעלות" וכו'. אין סיבה לא להכריע במה שניתן להכריע בו, כמובן. שני העמים זקוקים להכרעות. אבל חייבים לחשוב ולקדם גם את האפשרות לחיות בארץ הזאת לצדן של ההכרעות, מעליהן ומתחתיהן ובתוכן. יש מאות ואלפים של יהודים ישראלים בארגונים וביוזמות שונות החותרים לשלום של חיים, שלום שבו הפלסטינים נותרים בתוכנו ואנחנו בתוכם. אבל מוביליו המתוקשרים של מחנה השלום מובילים מאבק שמכוון להפרדה. זה מאבק מעבדתי. מנהיגיו, גם כשהם מנהלים מגעים עם "אחרים", מנהלים אותם כדי שבסופו של דבר לא יצטרכו לראות את אותם אחרים. אולי נכון יותר לומר שהם מוכנים בהחלט לראות את האחרים הנושאים ונותנים איתם, אבל לא את "האחרים" שלהם, את אותם אלו שאינם שותפים לתעשיית השלום, שאינם טסים לכנסים בבירות אירופאיות ואמריקניות השכם והערב.
קברניטי "מחנה השלום" הם כבר קבוצה סגורה לעצמה, פלסטינים וישראלים. אותם "אחרים" שהם אינם רוצים לראות גם הם פלסטינים וישראלים. הקברניטים מדגימים עד כמה הם טובים, עד כמה שווה להשקיע במניה שלהם ולהזמין אותם לכנסים נוספים וסדנאות נוספות, עד כמה שווה לצפות למסמך הבא שיפיקו ובו יסבירו כיצד ייראה ההסדר שכולם יודעים שבסוף יגיע. האחרים ממשיכים לחיות כאן וחייהם הופכים קשים יותר ויותר בגלל ההנחה שמוכרים הקברניטים – שהחיים כאן, אותם חיים שקודמים להכרעות ההיסטוריות ויימשכו גם אחריהן, החיים אלו שבהם דו קיום הוא פשוט עובדה, כל אלה הם לא יותר ממסך עליו מוקרן הסרט המרגש ומעורר ההשראה של המאבק לשלום.
