אף שיש להתייחס למצע בעיקר כטקסט שעל בסיסו נמדד המרחק בין הצהרותיהן של מפלגות בעונת בחירות למעשיהן לאחר מכן, בכל זאת זהו הניסוח השיטתי והמחושב ביותר של תפיסת העולם שלהן. עד כה נערכו בתקשורת השוואות רציניות בין מצעי המפלגות השונות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-20 בהיבטים כלכליים-חברתיים, דת ומדינה וערכים דמוקרטיים (ראו למשל אצל המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון ון-ליר ובכתבות הארץ, כלכליסט ופורטל זכויות העובדים). במאמר זה אוסיף בחינה השוואתית של המצע המדיני-בטחוני של המפלגות, המעלה מספר ממצאים מעניינים.
ההשוואה מתייחסת בעיקר לתפיסתן של המפלגות את המציאות המדינית-בטחונית בזירה הפלסטינית והאזורית. זאת מתוך הנחה כי הציבור הישראלי מודע לזעזועים הקשים ביחסי ישראל-פלסטינים ובמזרח התיכון בשנים האחרונות, וכי בנסיבות אלה רבים מעדיפים "הקפאת מצב" על פני כל הסדר שעלול להביא סכנות בכנפיו. על בסיס הנחה זו ניתן לטעון כי מפלגה שלא התאימה את מצעה למציאות המשתנה איננה מתייחסת לציפיותיו של הציבור בהיבט המדיני-בטחוני, או בונה על אדישותו והפסימיות שלו, ולמעשה מבטיחה לבוחריה עוד מאותו דבר, בעוד שמפלגה שהתאימה את מצעה למציאות המשתנה מציעה לציבור, לכל הפחות, חזון שונה.
מובילות הגושים
נראה כי שתי המפלגות הגדולות, המתחרות ביניהן על הבכורה הפוליטית ועל הובלת הגושים, תקועות היכן שהוא בשנות התשעים בתפיסת המציאות המדינית-בטחונית שלהן. מפלגת הליכוד לא טרחה כלל לנסח מצע, ולו בדמות מספר נקודות כלליות לצריכה תקשורתית, מה שגרם למחנה הציוני להמציא מצע לליכוד על בסיס תפקודו בשלטון בשנים האחרונות.
המחנה הציוני מכבד את בוחריו הפוטנציאלים מעט יותר, אולם הוא נעדר בשורה בהיבט המדיני-בטחוני. כאילו לא התרחשו זעזועים משני סדר במציאות הישראלית-פלסטינית והאזורית בשנים האחרונות – ההתנתקות על השלכותיה הפוליטיות, הפיצול בין חמאס בעזה לרשות הפלסטינית בגדה המערבית והמהפכות במדינות ערב – המחנה הציוני עדיין מצהיר כי "יפעל לחידוש המשא ומתן המדיני, במסגרת דו-צדדית, אזורית ובין לאומית, מתוך כוונה לחתור להסדר קבע עם הפלסטינים, המבוסס על עיקרון שתי מדינות לאום לשני עמים." המתווה של ההסדר הזה, אשר "יגובש בתמיכתן של מדינות ערב המתונות והקהילה הבין-לאומית", מובא בכלליות, לעתים תוך התחמקויות וסתירות פנימיות. בין היתר מוזכרים שמירת גושי ההתנחלויות, "חיזוק ירושלים ומעמדה כבירתה הנצחית של מדינת ישראל והבטחת חופש דתי וגישה למקומות הקדושים לכל הדתות, בצד שמירה על ריבונות ישראלית", חיזוק הרשות הפלסטינית, "הרתעה משמעותית" מול חמאס, פירוז הרצועה וכן "חיסולן של תשתיות הטרור ביהודה ושומרון" בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, מצרים וגורמים אזוריים ובינלאומיים. במצע מוצהרת גם הכוונה לבצר את היחסים האסטרטגיים והכלכליים עם מצרים וירדן, אמירה סתמית שעליה יכולה להיות חתומה גם מפלגתו של אלי ישי.
מפלגות הימין
משמאל ומימין לשתי המפלגות הגדולות התמונה מתגוונת. למפלגות החרדיות אין שום עניין להיכנס לשיח המדיני-בטחוני: ליהדות התורה אין מצע כלל, לש"ס בראשות אריה דרעי יש מצע כלכלי אך לא מדיני, וגם למפלגת "יחד העם איתנו" בראשות אלי ישי אין מצע מדיני. אולם, שלא במפתיע, המצע המדיני-בטחוני של מפלגות הימין הבינוניות – הבית היהודי ואחריה ישראל ביתנו – מביא בחשבון את התהפוכות הפוליטיות והאזוריות ומציג חזון מותאם לכך.
במפלגת הבית היהודי "מתנגדים לכל סוג של מדינה פלסטינית ממערב לירדן" אך דוחים גם את רעיון המדינה הדו-לאומית, או סיפוח מלא של השטחים, מתוך תפיסה כי ההנהגה הפלסטינית חפצה בכל מדינת ישראל. בהשלמה עם כך ש"אין פתרון מושלם בדורנו" מציעים במפלגה טיוטה המתכנה "תכנית ההרגעה", שראש המפלגה נפתלי בנט חתום עליה. עיקרה הוא החלת ריבונות ישראלית מלאה על שטחי C ואוטונומיה פלסטינית רציפה על כל יתר השטח. עם זאת, ישראל תחזיק שליטה בטחונית מלאה על שטחי האוטונומיה, תקדם את הכלכלה בשטחים לטובת תושביהם הערבים והיהודים, ותמנע כניסה של פליטים וצאצאיהם מהאזור ומהעולם לשטחי האוטונומיה. ביחס לעזה מציע בנט לקבע את הניתוק בין הרצועה לבין הגדה ולהעביר את נטל האחריות על הרצועה על מצרים.
גם במפלגת ישראל ביתנו ניכר ההיבט הפרסונאלי של המצע המדיני-בטחוני, המכונה "תכנית ליברמן". התכנית מתייחסת לנחיצותו של הסכם אזורי, שכן "הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו רק סכסוך טריטוריאלי עם שכנינו הפלסטינים אלא סכסוך תלת-מימדי משולב: מדינות ערב-פלסטינים-ערביי ישראל. לכן, שני תנאים הכרחיים בכל מו"מ עתידי, הם דיון על הסדר אזורי כולל וחילופי שטחים ואוכלוסיות." מפלגתו של ליברמן תדרוש שהממשלה החדשה "תפעל למיגור שלטון החמאס בעזה" כיעד אסטרטגי ותימנע מ"שגיאת הנסיגות החד-צדדיות שדרדרו את כושר ההרתעה של ישראל". לשיטת ליברמן, "כל פעולה צבאית חייבת להסתיים בהכרעה שתוביל למהלך מדיני מתוך עוצמה."
מפלגות המרכז
גם שתי מפלגות המרכז הבינוניות, שמתמודדות בבחירות לראשונה או בשנית, מפגינות במצען המדיני-בטחוני מודעות לסביבה הפנימית והאזורית המשתנה. מפלגת יש עתיד מבקשת גם היא "הסדר מדיני אזורי עם מדינות ערב המתונות ועם הליגה הערבית, שבמסגרתו יושג גם פתרון מוסכם לסוגיה הפלשתינאית", אם כי, על רקע הטלטלה האזורית והמתרחש בסוריה, מתנגדת המפלגה למו"מ על הגולן שהוא "חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל". מצע המפלגה קובע עוד כי ישראל "תבהיר" לממשלת לבנון כי עליה לפרק את ארגון החיזבאללה מנשקו וכי לישראל שמורה הזכות "להגיב בכוח רב בכל מקרה של ירי טילים על אזרחי ישראל."
ההסדר האזורי על פי חזון מפלגת יש עתיד יכלול סידורי בטחון קפדניים ו"היפרדות בין ישראל לבין הפלסטינים, על פי העיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים', שבמסגרתו יישארו גושי הישובים הגדולים (אריאל, גוש עציון ומעלה אדומים) בתחומי מדינת ישראל." במהלך המו"מ "תוחל הקפאת בנייה מחוץ לגושי הישובים ביהודה ושומרון, למעט התחשבות בגידול הטבעי בישובים הקיימים", ו"שאלת הפליטים תיושב בתחומי המדינה הפלשתינית העתידית ובשום אופן לא בישראל". ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראלית, ו"הפסקה מוחלטת של ההסתה נגד ישראל במערכת החינוך הפלשתינית תהיה חלק מכל הסכם עתידי." ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול למען בטחונה "גם בשטחי המדינה הפלשתינית העתידית ככל שתידרש".
בעיני מפלגת יש עתיד, "חמאס הוא ארגון טרור רצחני, אשר איננו מכיר בקיומה של מדינת ישראל, פועל ומסית נגדה". כל עוד דוחה חמאס את עקרונות הקוורטט אל לה לישראל לשתף פעולה או לקיים "דיאלוג ישיר ומתמשך" עם שלטונו בעזה. המפלגה תובעת כי ישראל "תגביר את ההרתעה" מול חמאס ו"תגיב בכוח רב על כל ירי משטחי עזה לתוך תחומי ישראל". עם זאת, מאחר שתושבי עזה אינם אויביה של ישראל, הממשלה "תשאף להקל בתנאי הסגר על עזה מטעמים הומניטריים, ואף תאפשר את פיתוחה ואת שיקומה של עזה – אולם זאת אך ורק בתנאי שהחמאס יפורק מנשקו ושיתקיים פיקוח קפדני במעברים, על מנת שבחומרים ובסחורות שייכנסו לעזה לא יעשה שימוש בידי החמאס, ובידי שאר ארגוני הטרור, להתחמשות ולהתעצמות צבאית לקראת סבב נוסף של עימות אלים עם ישראל". המנגנון המדיני לשיקום עזה "יידון וייקבע במסגרת המו"מ האזורי", ובלבו "התניה ברורה בין שיקומה של עזה לבין פירוקו של החמאס מנשקו ההתקפי".
במפלגת כולנו של משה כחלון מודים כי "התהליך המדיני, המתנהל למעלה מ-20 שנה, נכשל במטרותיו להוות מסגרת לסיום הקונפליקט הישראלי-פלשתיני. כיום, עובר המזרח התיכון שינויים גיאופוליטים המציגים הזדמנויות אזוריות לצד איומים חדשים. במקביל, לאור הכשלים בהשגת משא ומתן להסכם כולל, הרשות הפלשתינית מקדמת תכנית חלופית הכוללת יוזמות חד צדדיות לבינאום הקונפליקט, בידודה של ישראל בעולם, וקידום סנקציות ודה-לגיטימציה של ישראל". על כן מקדמת המפלגה "מתווה מפוכח עם יעדים והישגים מוגדרים", שבמסגרתו תגדיר הממשלה "לעצמה, לאזרחיה, ולבנות בריתה, מהן המטרות המדיניות ארוכות הטווח שלה, שיאפשרו לה לשמור על צביונה כיהודית ודמוקרטית".
מפלגת כולנו לא מציעה הגדרה משלה לכל אלה, אולם היא מצהירה כי תפעל להחייאת ההבנות בין נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש לבין שרון, אשר "מכירות בשכונות היהודיות בירושלים המזרחית ובגושי ההתיישבות כחלק ממדינת ישראל בכל הסכם עתידי" ולכן מאפשרות בניה בכל השטחים הללו, וקובעות כי "אין זכות שיבה לפליטים הפלשתינים". את ה"יצירתיות", "זניחת הפרדיגמות הישנות" וה"דוקטרינה הבטחונית החדשה" המוזכרות במצע המפלגה קשה לאתר, שכן תביעותיה הן שגרתיות למדי: ישראל לא תיגרר אחר יוזמות פלסטיניות, תחיל "הסדרי ביטחון ביהודה ושומרון שיאפשרו בטחון לאזרחי ישראל", תסייע לרשות הפלסטינית ב"ניהול שוטף ומשגשג של חיי הפלשתינים בגדה", תשאיר את ירושלים כבירת ישראל, תפעל "בזירה הבינלאומית להמשך הגדרתו של חמאס כארגון טרור, ובזירה האזורית להחלשת כוחו הצבאי והפוליטי של הארגון" ותקדם קונצנזוס בינלאומי אשר "מציב כיעד מדיני את פירוזה של הרצועה בשליטת כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית".
מפלגות השמאל
המצע המדיני-בטחוני של שתי מפלגות השמאל, מרצ והרשימה המשותפת, מעניין: אצל מרצ בתכניו, אצל הרשימה המשותפת בהעדר תכניו. לצד תביעה לפירוז המזרח התיכון כולו, לרבות ישראל, מנשק גרעיני וכל נשק להשמדה המונית, מסתפקים ברשימה המשותפת בהצהרה כללית על פתרון שתי המדינות, פירוק כל ההתנחלויות וחומת ההפרדה, וכן "פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, שמבטיח את זכות השיבה לפי החלטת האו"ם 194." ביחס לאזור דוחה הרשימה המשותפת את "המעורבות האימפריאליסטית בענייני מדינות האזור והעולם, את מדיניות הפרד ומשול והפלגנות האתנית, הדתית והעדתית, ואת פירוקם של מדינות ועמים."
המצע של מפלגת מרצ, לעומת זאת, מתייחס בהרחבה להתפתחויות של השנים האחרונות בהיבט הישראלי-פלסטיני והאזורי. בראייתה של המפלגה, "הסכסוך הישראלי/פלסטיני הינו בר פתרון מדיני, אך רק במתווה שתי מדינות לשני העמים. לשם כך נדרשים סיום הכיבוש הישראלי בשטחי פלסטין, חלוקת הארץ בהסכם והקמת שתי מדינות ריבוניות בתחומיה." עם זאת, במרצ מביאים בחשבון את כשלון הנסיונות לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני בתיווך אמריקאי בשני העשורים האחרונים, ומציעים "גישה חדשה, המכלילה הסכם שלום ישראלי/פלסטיני בליבת תכנית שלום איזורית כוללת, על בסיס מתווה 'יוזמת השלום הערבית' משנת 2002, כאשר היא עונה על מכלול צרכי הבטחון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." פתרון לבעיית הפליטים יגובש בקווי היזמה הערבית, ובירושלים ייכון "מרחב אורבני מאוחד וריבונות מדינית מפוצלת." צרכי הבטחון של ישראל יכבדו את "הזכות הפלסטינית לפרישת ריבונותה בכל שטחיה."
במרצ רואים בעזה חלק בלתי נפרד מהמדינה הפלסטינית וסבורים כי על ישראל "לחדש את לכידות הגדה המערבית והרצועה כיישות אחת," ולפעול בתיאום עם הפלסטינים להסרת המצור על עזה. שיקום הרצועה וכלכלתה הוא אינטרס ישראלי, ולכן ממשלת ישראל "תאפשר תכנית שיקום בינלאומית רחבת היקף של התשתיות, רבעי המגורים ואיזורי התעשיה והחקלאות ברצועה. זוהי הדרך היחידה, סבורים במפלגה, "לעצירת מעגלי הלחימה וההסלמה בדרום ולהחזקת השקט והתקווה הן לתושבי הדרום והן לתושבי עזה." ביחס לגדה המערבית, על ישראל להכריז באופן חד צדדי "על הפסקה מיידית וללא תנאי של מפעל ההתנחלות כולו בשטחי הגדה המערבית וירושלים המזרחית, שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי", ולגבש תכנית לפינוי/פיצוי של המתנחלים. במקביל "יופסק הניצול החד-צדדי של משאבי הטבע בתחומי גבולות 67, תוך נישול הפלסטינים."
מפלגת מרצ מבקשת מעורבות בין-לאומית רחבה של ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות ליבת הליגה הערבית, להתנעת תהליך מדיני "באמצעות ועידה בינלאומית רחבה, המקיפה את כל סוגיות שיתוף הפעולה המדיני, הכלכלי והבטחוני באיזור". המפלגה קוראת למועצת הבטחון של האו"ם "להכיר בפלסטין כמדינה עצמאית וחברה מלאה בעצרת הכללית ובארגונים הבינלאומיים של האו"ם", כדי שישראל ופלסטין יתייצבו למו"מ כשני צדדים שווים – מדינה מול מדינה. זה, בראיית המפלגה, יהיה שינוי מהפכני אשר יאפשר לראשונה הן להתמודד עם מגמות האנטישמיות והדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, הו לפתוח את שערי העולם הערבי והמוסלמי לקבלתה של ישראל כשותף.
ניתוח ומשמעויות
בחינת המצע המדיני-בטחוני של מובילות הגושים מעלה כי הן מתעלמות מהמציאות לחלוטין (הליכוד) או מציעות לבוחריהן הפוטנציאלים אוסף של סיסמאות שהיה יכול להיות רלוונטי, בדוחק, לאמצע שנות התשעים. מאכזב במיוחד לגלות כי הטוענת להובלת גוש המרכז-שמאל מתעלמת לחלוטין מהמהפכות הערביות ומשכפלת את עקרונות היסוד האנכרוניסטיים של פתרון שתי המדינות, ללא שום התמודדות עם ההתפתחויות הדרמטיות שידעה הזירה הישראלית-פלסטינית בשני העשורים האחרונים.
הן במצעה של מפלגת העבודה הן במצען של מפלגות הימין והמרכז המכירות במציאות החדשה מופיע הביטוי "הסדר אזורי" כצמד מילות קסם, המסתיר למעשה ייאוש – לא משכנע כשלעצמו – מהידברות ישירה ואפקטיבית עם הפלסטינים. אף מפלגה אינה טורחת להבהיר את משמעותו של אותו "הסדר אזורי", את נכונותן של "מדינות ערב המתונות" להיות מעורבות באופן אפקטיבי בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת המחיר שישראל תידרש לשלם כדי לגייסן להפעיל לחץ על הפלסטינים. נראה כי צמד המילים הזה הוא האלטרנטיבה החלולה והמעודכנת לביטוי "פתרון שתי המדינות", שגם לו אין שמץ משמעות ללא הבהרת הקווים האדומים והירוקים של ישראל, ובמילים אחרות: כיצד מציעות המפלגות להיחלץ מהמבוי הסתום במו"מ, שפרטיו והסיבות לו נדונו ונשחקו עד דק בשיח הציבורי.
אף שמפלגות המרכז מכבדות את האינטליגנציה של בוחריהן הפוטנציאלים, בהיבט המדיני-בטחוני, יותר משה"מחנה הציוני" מכבד את בוחריו הפוטנציאלים, רצונן להרחיק את עצמן מה"שמאל" עוד יותר מה"מחנה הציוני" (שגם הוא משקיע מאמץ ניכר בבידול מהשמאל) מביא אותן לניסוחים המערערים את פתרון שתי המדינות מיסודו. הדבר ניכר בנושאי ירושלים, חילופי השטחים, הפליטים, וכן (העדר) היחס של מפלגות המרכז לקשר בין עזה לגדה המערבית וההתעלמות מחמאס ככוח פוליטי ומטיב היחסים בין הרשות הפלסטינית לחמאס. היחס הפטרוני לשכנים הקרובים והרחוקים, הניכר בחלק מהניסוחים, מעלה תהיות נוספות ביחס לטיב ה"הסדר האזורי" שהמפלגות הללו חותרות אליו.
המצע של המפלגות הבינוניות שמימין לליכוד מכיר גם הוא במציאות החדשה, ופותר אותה בדרך של התעלמות מהבעיה הפלסטינית כליל ודיבור סתמי על "פתרון אזורי" אשר יכלול חילופי שטחים ואוכלוסיות, או דחיה של פתרון שתי המדינות על הסף והצעה של אוטונומיה מוגבלת לפלסטינים בשטחים, שבה יגורו גם יהודים ושתהיה כפופה לישראל בהיבט הבטחוני והדמוגרפי. בנט לא כותב זאת, אולם בבחירות הקודמות רמז לכך כי משמעות תכניתו היא כי ירדן היא ביתם הלאומי של הפלסטינים. מעבר לכך שתכניתו לא תתקבל על ידי הפלסטינים והקהילה הבין-לאומית, היא תכניס את ישראל להתנגשות אסטרטגית עם ירדן, בעלת בריתה האסטרטגית האמיצה ביותר בתקופה הנוכחית. ייתכן כי בנט פוטר את סכנות ההתנגשות הקולוסאלית עם כל שכניה הקרובים ובעלות בריתה הרחוקות של ישראל כלאחר יד, אולם זוהי משמעותה האמיתית של תכניתו.
מקרב מפלגות השמאל, הרשימה המשותפת מאכזבת ביותר במצעה המדיני-בטחוני. דווקא על רקע ההבטחה הגלומה בה לשותפות יהודית-ערבית חדשה ואמיצה, מסתפקת המפלגה בשכפול פתרון שתי המדינות בתוספת ספק סיסמאות ספק תביעות לא ריאליות, כמו שיבת כל הפליטים. מפלגת מרצ בולטת כמפלגה היחידה בשמאל בפרט, ובקרב המפלגות המתמודדות בבחירות לכנסת בפרט, שמצעה המדיני-בטחוני כולל שילוב של הכרה במורכבותה של המציאות הנוכחית ורעיונות מרעננים בהקשר הפלסטיני בכלל והעזתי בפרט, המוטלים לפתחה של ישראל ולא של זולתה, ליצירת מציאות של שתי מדינות אשר תשבור את המציאות הדו-לאומית שבה ישראל והפלסטינים חיים זה עשורים ארוכים. כך תסלול ישראל את הדרך למימוש פתרון שתי המדינות על בסיס שוויון עם הפלסטינים, לראשונה בהיסטוריה של המו"מ בין שני הצדדים.
בוחרותיהן ובוחריהן של שתי המפלגות הגדולות יכולים להצטער על כך שהן אינן מציעות להם דבר בהיבט המדיני-בטחוני מעבר לסיסמאות נדושות ובעצם המשך המצב הקיים. בוחרותיהן ובוחריהן של מפלגות המרכז, הימין ובעיקר מרצ יכולים לציין לעצמם בחיוב כי המפלגות המבקשות את קולם מעניקות תשומת לב, כל אחת בהתאם להשקפת עולמה, לדאגות המוצדקות בציבור הישראלי מהמציאות המדינית-בטחונית החדשה העומדת לפתחה של ישראל.
