הסוגיה הטריטוריאלית מבטאת במלוא חריפותה את התפיסה של "משחק סכום אפס" המדריכה רבים בשני הצדדים ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני. ההבדלים הלאומיים, הדתיים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים בין הצדדים כה עמוקים עד שאין ביכולתו של שום משטר דמוקרטי להכיל את שני העמים במדינה אחת. תובנה זו הייתה מנת חלקם של הבריטים כבר בדו"ח הוועדה המלכותית ב-1937, אשר הולידה את הפתרון בדמות חלוקת הארץ. בדו"ח החלוקה מ-1947 נכתב "רק באמצעות החלוקה יכולות שתי השאיפות הלאומיות המנוגדות הללו לבוא לידי ביטוי ממשי ולאפשר לשני העמים לתפוס את מקומם".
ככלל, ישראל והעולם הערבי אימצו את החלטת מועצת הבטחון 242, שבה נכתב כי ישראל תיסוג משטחים שכבשה בסכסוך האחרון (1967) לגבולות בטוחים ומוכרים וכי הפירוז יהיה חלק מההסכם. ישראל ומצרים חתמו ב-1979 על הסכם השלום שהסיג את ישראל לגבול שנקבע ב-1906, והפך לבין-לאומי. ב-1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן שקבע את הגבול מ-1922 כגבול בין-לאומי, גם אם כלל חילופי שטחים מינוריים.
שני ראשי ממשלה קודמים שניהלו מו"מ עם אש"ף על הסדר קבע – ברק ואולמרט – קיבלו, לאחר תהליך הבשלה ארוך, את גבולות 1967 כבסיס למו"מ. ברק, שבקמפ דיוויד 2000 סירב לפצות את הפלסטינים בחילופי שטחים בשיעור 8% מהשטח, הסכים בוועידת טאבה 2001 לכלול את המסדרון היבשתי בין עזה לגדה ומרכיבים אחרים במסגרת הפיצוי בשיעור 6% מהשטח שהציע הנשיא קלינטון. באנאפוליס 2008 הציע אולמרט כי ישראל תספח 6.5% מהגדה ותעניק לפלסטינים בתמורה 5.8% משטח ישראל בתוספת המסדרון.
ביחס לקו הגבול, ברק ואולמרט לא העניקו משקל מיוחד למה שראש הממשלה נתניהו מכנה "תפיסת הבטחון" – שליטה במים ושליטה בצירי התנועה האסטרטגיים או בשטחים השולטים על נתיבי הנחיתה בנתב"ג. הצרכים הלגיטימיים הללו זכו למענה מלא שלא באמצעות שליטה מרחבית ישראלית שמשמעותה סיפוח 40% מהגדה. הצדדים הסכימו על פירוז המדינה הפלסטינית מצבא ומנשק כבד, על שימוש של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי הפלסטיני, על נוכחות של כוחות בין-לאומיים בפלסטין, על תחנות התראה ומנגנוני תיאום. מודל לחלוקת המים מאקוויפר ההר כבר הוסכם בקמפ דיוויד, ונתיבי הנחיתה בנתב"ג שונו בהתאם להמלצת "ועדת לפידות".
ברק ואולמרט מתחו קו גבול באורך של 800 ק"מ, כמעט פי שלושה מאורכו של הקו הירוק, כדי לענות על אילוץ פוליטי פנימי אחד – מספר הישראלים שיתפנו במסגרת ההסדר. באותם 6-8% משטח הגדה ישראל תוכל להותיר במקומם כ-85% מחצי מיליון הישראלים הגרים כיום מעבר ל"קו הירוק". מול ההצעה הישראלית הניחו הפלסטינים הצעה לחילופי שטחים בהיקף של 2-2.5% מהשטח, המאפשרים לישראל לשמור בריבונותה 70-75% מהישראלים המתגוררים כיום מעבר ל"קו הירוק". אילוץ דמוגרפי-פוליטי זה היה היחיד שהכתיב את העמדה האמריקאית התומכת בחילופי שטחים על בסיס גבולות 1967, ראשית במכתבו של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון ב-2004, ולאחר מכן על ידי הנשיא אובמה ב-2011.
פתרון "שתי מדינות לשני עמים" איננו הפתרון האפשרי היחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם ההצעות האחרות – אתנוקרטיה יהודית או רעיון "המולדת החלופית" בירדן – אינן יכולות למצוא שותף אמיתי בצד הפלסטיני, בעולם הערבי ובקהילה הבין-לאומית. המציאות הגיאופוליטית של תחילת המאה ה-21 מותירה את חלוקת הארץ כאפשרות הסבירה היחידה.
נכון להיום נראה כי נתניהו אינו מעוניין בהקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולכן הוא משתמש בטענה הבטחונית ומעמיד תנאי מוקדם בדמות הכרה בישראל כמדינה יהודית. הוא מודע לכך שאין בישראל פוטנציאל קרקעי לחילופי השטחים הנדרשים לסיפוח גושי ההתנחלויות בהיקף של 12-14% מהשטח. בשל סירובם של הפלסטינים לקבל שטחי מדבר צחיחים, הפוטנציאל הישראלי מצטמצם ל3-4%, תוך פגיעה חברתית וכלכלית בישובים בתוך שטח ישראל.
לסיכום, ההסכמה על גבולות 1967 כבסיס למו"מ הישראלי-פלסטיני איננה רק תנאי לחידושו, אלא גם יוצרת אילוצים המביאים את שני הצדדים למרחב הסכמה של חילופי שטחים בשיעור 3-5% וקביעת גבול של קבע ביניהם.
אל"מ במיל' שאול אריאלי, מוסמך במדעי הניהול מאוניברסיטת ת"א, מתמחה בסכסוך הישראלי- פלסטיני. לשעבר מח"ט הצפונית בעזה, ראש מנהלת הסכמי הביניים בתקופת רבין וראש מנהלת המו"מ בתקופת ברק. כיום, חוקר בכיר בקרן לשת"פ כלכלי, מיוזמי ומובילי "הבנות ז'נבה", חבר הנהלת המועצה לשלום ולביטחון וחבר ב"ישראל יוזמת". פירסם מספר ספרים ומאמרים רבים אודות הסכסוך הישראלי- פלסטיני.
