שנת 2017 הייתה כנראה שנה טובה לתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים, מבחינת מעמדם בבית המשפט העליון. במהלך השנה ניתנו בבית המשפט שלושה פסקי דין מהם נושבת רוח חדשה של הכרה בייחודה של אוכלוסיה זו ובצורך להסדיר את מעמדה בהתאם.
כפי שתיארתי במאמר קודם, תושבותם של פלסטינים ממזרח ירושלים תלויה על בלימה: היא מותנית בנוכחותם הרציפה בישראל, שאם לא כן היא פוקעת. אם הם מבקשים לצאת לתקופה ממושכת – ללימודים, לעבודה, או לכל צורך אחר – הם מסתכנים באובדן זכותם לשוב הביתה. זאת משום שבמצב המשפטי הקיים, כפי שנפסק בפרשת עווד, תושבי מזרח ירושלים נחשבים תושבי קבע רגילים. הם כפופים לאותם הכללים שחלים על תושבים מהגרים, ללא כל התייחסות לעובדה שאינם מהגרים ולכך שירושלים הייתה ביתם ומולדתם גם טרם סיפוחה למדינת ישראל. למצב המשפטי הפורמאלי נוספת מדיניות האכיפה של משרד הפנים המקשה במיוחד על שמירת מעמד התושבות, אף על מי שבפועל חי בירושלים והיא מרכז חייו.
ב-2017 נתן בית המשפט העליון שלושה פסקי דין ובהם עמדה חדשה בנוגע למעמדם של תושבי מזרח ירושלים. במאמר הקודם דנתי בפרשת אלחאק, שבה קבע בית המשפט שיש להתחשב במצבם הייחודי של תושבי מזרח ירושלמים כ"כתושבים ילידים", ש"בשונה מעניינם של מי שהיגרו לישראל ומבקשים לקבל בה מעמד – הם בעלי זיקה חזקה למקום מגוריהם, כמי שנולדו בשטח זה – ולעיתים אף הוריהם והורי הוריהם נולדו בו – והם מקיימים בו חיי משפחה וקהילה במשך שנים". משקלה של אמירה זו לא היה חד משמעי, כיוון שבסופו של דבר פסק הדין ניתן על בסיס נסיבותיו המיוחדות של אלחאק. אך היא התבהרה בפסקי הדין המאוחרים.
בפרשת חליל נדון עניין כמעט זהה לזה של אלחאק. נאדיה ח'ליל, ילידת ירושלים המזרחית, עברה לארצות הברית בשנת 1980 וקבלה בה אזרחות. במהלך השנים היא ביקרה פעמים רבות בישראל לתקופות ממושכות. ב-1994 שבה ח'ליל לישראל. כאשר בקשה להסדיר את מעמדן של בנותיה, שאחת מהן נולדה בישראל, הודיע לה משרד הפנים שהיא עצמה כבר אינה תושבת המדינה. במשך עשרים שנה נאבקה ח'ליל להסדיר את מעמדה. בפסק הדין בדצמבר 2017 הסתמך בית המשפט על פרשת אלחאק בקובעו שיש להתחשב במעמדם המיוחד של תושבי מזרח ירושלים "כתושבים ילידים". בהמשך הוא הורה לשר הפנים להשיב לח'ליל את תושבותה לאלתר, אם כי בית המשפט שוב הסתמך על נתוני המקרה הספציפיים.
בין שני פסקי הדין הללו הכריע בית המשפט בפרשת אבו ערפה, שגם בה עמדה על הפרק תושבות במזרח ירושלים, אך בהקשר שונה. בית המשפט נדרש לקבוע אם שר הפנים היה רשאי לבטל את תושבותם של פלסטינים במזרח ירושלים מהטעם של "הפרת חובת נאמנות". דעת הרוב הייתה שנחוצה הסמכה מפורשת בחוק שתעניק לשר סמכות כזו. כיוון שהחוק מנוסח באופן כללי ביותר סברו רוב השופטים שהשר פעל שלא בסמכות. לענייננו חשוב ששופטי הרוב (השופט פוגלמן והמצטרפים אליו) ואחד משופטי המיעוט (השופט הנדל) שבו והתייחסו לכך שתושבי מזרח ירושלים הפלסטינים הם קבוצה ילידית. עם זאת, בין השופטים הייתה מחלוקת לגבי ההשלכות המשפטיות של קביעה זו.
מצירוף פסקי הדין מסתמנת מגמה ברורה: הכרה בהיותם של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים קבוצה ייחודית, והכרה בכך שלייחוד זה יש השלכות משפטיות. יתר על כן, בפרשות אבו ערפה וח'ליל בית המשפט אמר מפורשות שהגיעה העת להרהר אחר קביעתה של הלכת עווד, לפיה דין אחד לכל תושבי הקבע. השופטים הדגישו שהחוק נועד לחול על מי שמבקשים להיכנס לישראל, והחלתו באופן אחיד על כל תושבי הקבע אינה נותנת משקל משמעותי למצבם הייחודי של תושבי מזרח ירושלים, שאינם מהגרים.
בית המשפט תיאר את ייחודם של תושבי מזרח ירושלים בכך שהם "תושבים ילידים", "אוכלוסיה ילידית", ו"ילידי המקום". "ילידיות" אינה מושג במשפט הישראלי, וגם במשפט הבין לאומי משמעותו אינה לחלוטין ברורה. ממילא, מבחינת המשפט הבין לאומי נחשבים תושבי מזרח ירושלים "תושבים מוגנים" בשטח כבוש, ובדיני הכיבוש יש הסדרה של מעמדם. למרות השימוש המעורפל במושג הילידיות בפסקי הדין, נראה שהמרכיב המרכזי בגישת בית המשפט הוא ההכרה שמדובר בקבוצת אוכלוסיה מובחנת. נוכח זאת, הגיעה העת להכיר בבעיות הכרוכות במעמד חבריה במישור העקרוני, ולא להסתפק בטיפול בעניינו של כל אחד מהם באופן פרטני.
יש אירוניה לא מעטה בכך שבשנה שבה ציינה ממשלת ישראל יובל ל"איחוד העיר" הדגישו החלטותיו של בית המשפט את העובדה שבעוד ששטחה של העיר אוחד, לא כך האוכלוסייה. נותר לראות אם בית המשפט ירים את הכפפה שהשליך לעצמו, ויבחן לא רק את עניינם של עותרים ומערערים שהצליחו למצוא את דרכם אליו אלא את השאלה העקרונית של מעמדם של תושבי מזרח העיר הפלסטינים.
