משטרו של הגנרל א-סיסי מצא ספינת דגל חדשה שתחלץ את הכלכלה המצרית מהקשיים הכלכליים בהם היא נמצאת. בקיץ האחרון הודיע נשיא מצרים על הרחבת תעלת סואץ: חפירה של שישה מעברים תת-קרקעיים מתחת לתעלה והפיכת שטחים נרחבים משני צדיה לאזורי לוגיסטיקה, מסחר ותעשייה בין לאומיים. עלות הפרויקט אדירה, אך לדברי הנשיא הוא עתיד לספק עבודה למיליון אנשים. שר ההשקעות המצרי אף טען כי המיזם יהווה כשלושים עד שלושים וחמישה אחוז מהכלכלה המצרית. הנה כי כן, פתרון מהיר ואלגנטי לבעיותיה הכלכליות של מצרים בעשרות השנים האחרונות. או אולי לא?
הרעיון הוא פשוט. תעלת סואץ לא עברה שיפוץ והרחבה מזה זמן רב, ובתקופה הזאת עלה בצורה משמעותית היקף הסחר הבין-לאומי ועמו גם ביקוש למעבר מהיר יותר של סחורות. המיזמים להרחבתן של תעלות בהיקף כזה אינם ייחודיים למצרים, וגם תעלת פנמה הורחבה לאחרונה בהיקף משמעותי. תעלת סואץ נמצאת במיקום אסטרטגי מרכזי בין מזרח למערב, ולכן אזורי סחר ותעשייה חופשיים, שנהנים משורה של הטבות כלכליות ומשפטיות בכל הקשור לעסקים, תעסוקה ותשלום מיסים, יכולים להצליח. אולם מבט על השלכותיו הכלכליות והפוליטיות של הפרוייקט, והעלויות של יישומו בשטח, מספק תמונה קצת פחות אופטימית.
העלות הרשמית של הפרויקט, נכון לעכשיו, היא כשמונה וחצי מיליארד דולר, סכום גדול במונחי הכלכלה המצרית. מדובר במימון משותף של המדינה והאזרחים, כאשר המדינה הנפיקה תעודות השקעה נושאות ריבית בערכים שונים (כולל ערכים נמוכים) כדי שיתאפשר לסטודנטים לרכוש אותם. המדינה אף לא הטילה מס על רווחים אלה. משרד האוצר המצרי, מצדו, הקצה סכומי כסף מתקציב המדינה לכסות את ההתחייבות הכספית. סכום הכסף לפרויקט גויס תוך שמונה ימים, והצלחה זו הביאה לעלייה זמנית חדה, גם אם זמנית, של הבורסה המצרית. במילים אחרות, אזרחי מצרים הביעו אמון ביכולתה של המדינה לעמוד בהחזר החוב וכן בהצלחת הפרויקט בכללותו, שכן לו יתייקרו עלויותיו של הפרויקט, או שההכנסות מתפעולו לא יהיו בסדר הגודל המצופה, המדינה תתקשה להמשיך את תשלומי הריבית על הכסף שקיבלה מהציבור.
פרויקט הרחבת התעלה מתנהל תחת פיקוחו של הצבא המצרי, וחלק לא מבוטל ממנו גם מתבצע על ידי חברות צבאיות. צבא מצרים מתפקד כתאגיד כלכלי זה קרוב לחמישה עשורים. בשנות השבעים, כאשר למצרים לא היה כסף למימון הוצאותיו של הצבא, דרש הנשיא סאדאת ממפקדי הצבא למצוא מקורות מימון להמשך הפעלתו. סיום האיום האסטרטגי של מלחמה עם ישראל באותה תקופה החיש מגמה זאת. בנוסף לחברות צבאיות משתתפת חברת הבנייה המצרית הממשלתית בעבודות, ולצדה תאגיד הבנייה הפרטי הגדול ביותר במצרים. כיוון שמדובר בפרויקט טכנולוגי מורכב משתתפות בו עשרות רבות של חברות בין-לאומיות נוספות שמביאות עמן התמחות עתירת ידע והון. במובן זה קל לראות בפרויקט שלב נוסף בהתחזקות הקפיטליזם הצבאי וחברות ענק, פרטיות וציבוריות, במצרים. במילים אחרות, ביצוע הפרויקט מחזק יחסי הון-שלטון קיימים במצרים ואינו מציע אפשרויות רבות ליזמות כלכלית מסוג חדש. זאת לצד העובדה שמעצם ניהולו של הפרוייקט על ידי הצבא, הוא אינו שקוף או נתון לפיקוח ציבורי כלל וכלל.
על הרחבת תעלת סואץ הוחלט במהירות הבזק. מועד הסיום נקבע בהתחלה לחמש שנים, קוצר אחר כך לשנתיים ובסופו של דבר לשנה, בהוראה מהנשיא. ספק אם קצב קבלת ההחלטות המסחרר וההתחלה המהירה של העבודות אפשרו בדיקת משמעותית של ייתכנות כלכלית. הכלכלה העולמית עדיין לא יצאה מהמיתון אליו נכנסה בעקבות המשבר הכלכלי האחרון. מדינות באסיה, ובראשן סין, מפגינות זהירות כלכלית, ועתידה הכלכלי של אירופה לא ברור. ירידה במחירי הנפט תביא בוודאי לצמצום בפעילות המסחרית במפרץ. על רקע זה לא ברור אם היקף התעבורה בתעלת סואץ אכן יצמח כפי שהמצרים מקווים. גם לא ברור אם אזורים חופשיים לאורך התעלה אכן יצליחו מבחינה מסחרית ותעשייתית. ניסיון דומה לפיתוח כלכלי נכשל במצרים בשנות השבעים של המאה שעברה, כאשר אזורי סחר חופשי הפכו למוקדי השקעה בנכסי דלא ניידי ובייבוא של סחורות, במקום ייצור של סחורות מקומיות וייצוא שלהן. האם באמת תוכל מצרים להקים תעשיות שיתחרו בהצלחה בתעשיות שמעבר לים? כיצד ייוצרו מיליון מקומות עבודה חדשים באזור התעלה, כפי שהבטיח הנשיא?
הנשיא נאצר הלאים את חברת תעלת סואץ כדי לממן מרווחיה את הקמת סכר אסואן, שנועד לספק מים באופן קבוע לחקלאות במצרים ולאפשר יצירת חשמל עבור תעשייה במצרים. הסכר אכן אפשר הרחבה של השטח המעובד ותיעוש חלקי, אך לא פתר את הבעיות הכלכליות של המדינה. הנשיא סאדאת פתח מחדש את תעלת סואץ, שנסגרה בעקבות מלחמת 1967, ובתקופתו נכשל הניסיון להביא לצמיחה כלכלית דרך אזורי סחר חופשי. הנשיא מובארכ ביקש להביא מזור לגידול אוכלוסין מהיר ולאפשר צמיחה של חקלאות מקומית דרך בנייתה של דלתא שנייה לנילוס, כפי שכונה הפרויקט. בהשקעה גדולה נבנתה תעלת טושקה עצומת הממדים, שמובילה מים מאגם נאצר שמאחורי סכר אסואן למדבר המערבי. התעלה הצליחה להגשים רק מעט מהציפיות שתלו בה. במילים אחרות, ההיסטוריה הכלכלית של מצרים מלאה בפרויקטים גדולים שלהם השפעה מוגבלת, במקרה הטוב, על הפיתוח הכלכלי במדינה העצומה הזו.
אם לשפוט מכנס בינלאומי לפיתוח כלכלי של מצרים, שהתקיים בחודש שעבר בשארם אל-שיח', פרויקט הרחבת תעלת סואץ הוא רק יריית הפתיחה. בכנס הודיעה מצרים על שורה של פרויקטים חדשים, כולל בנייה של לא פחות מאשר "קהיר חדשה". פרויקט זה מוערך בעלות של שלוש מאות מיליארד דולר, סכום שגדול יותר מהתוצר המקומי הגולמי השנתי של מצרים. משקיעים גדולים מכל העולם וכמובן מהמפרץ נקראו לקחת חלק במימון הפרויקטים הללו וביצועם. במילים אחרות, המשטר במצרים החליט לאמץ ביתר שאת את מה שמכונה בעשור האחרון "המודל של דובאי"—השקעה אינטנסיבית של הון, לרוב זר, בפרויקטים של תשתיות ובמוקדי כלכלה בין-לאומיים, תחת המעטה של אזורים חופשיים.
מיזם הרחבת תעלת סואץ נראה כפתרון ישן לבעיות שליוו את הכלכלה המצרית לפחות בחמישים השנים האחרונות. כבעבר, המרוויחים הגדולים יהיו בעיקר המשטר והאליטה השלטונית הצבאית, הפוליטית והכלכלית שניצבת בראש הפירמידה כבר תקופה ארוכה. ספק אם הפתרון הזה יביא שקיפות כלכלית או פוליטית כפי שרבים מאזרחי מצרים ציפו לאחר הפלת משטר מובארכ. יתר על כן, הנהגת מצרים לוקחת סיכונים גדולים במידה ופרויקטים בסדר גודל כזה ייכשלו ואפילו חלקית, או שמשקיעים זרים יאבדו עניין. בחשיפה עצומה כזו של הכלכלה המצרית לכלכלה העולמית יש סיכוי עבור מעטים, אך סיכון עבור רבים, במדינה שבה חיים כיום קרוב לתשעים מיליון אזרחים.
