בנסיבות הפוליטיות שנוצרו לאחר הבחירות לכנסת הנוכחית הייתה יכולה הרשימה המשותפת להפוך לאלטרנטיבה של ממש לממשלת הימין המחריבה כל חלקה טובה ולגורם משמעותי בשחרור הפוליטיקה בישראל מחולייה.
הבחירות הפכו את הרשימה המשותפת לכוח פוליטי משמעותי של שלושה עשר מנדטים, הסיעה השלישית בגודלה בכנסת המייצגת חמישית מהאוכלוסיה וממוקמת בצומת דרכים היסטורי עבור שני העמים במרחב. היא הייתה יכולה לתרגם כל זאת לכוח גדול הרבה יותר ממשקלה היחסי, אולם נכשלה וספק אם עוד תצליח. זאת משום שהרשימה המשותפת אינה תופסת את עצמה כבעלת עוצמה וכשחקן היסטורי. היא הייתה יכולה להתבלט כשחקן המייצר סדר יום חדש, אולם בחרה להתנהל כשותף משני של האליטות בישראל ובפלסטין ומסתפקת במעמד של צרכן פוליטי הקונה את מה שמוכרים לו.
הפוליטיקה הערבית-פלסטינית בישראל, והרשימה המשותפת, שבויות בשיח התיאורטי האקדמי המייעד להן מעמד נחות. בספרות המקצועית מתחומי הסוציולוגיה, מדע המדינה והפסיכולוגיה החברתית ידוע כי קבוצות מיעוט נשבות בשיח של קבוצת הרוב. במקרה הישראלי נע המיעוט הערבי-פלסטיני בין עמו לבין מדינתו, בין הזהות הפלסטינית לבין הזהות הישראלית, בין הזהות הלאומית לצרכי היומיום. הוא אינו מקבל, ולכן גם לא תובע, מעמד עצמאי כיַזָּם.
יתר על כן, הפוליטיקה היהודית מבזה אותו ומדמה אותו ל"סרטן בגוף המדינה", "גיס חמישי", "איום ביטחוני" ועוד. המחאה על היחס המדיר הזה העבירה את נציגיו הפוליטיים של המיעוט למשבצת "קורבנות האפליה וההדרה והעדר שוויון". כך מלווה השיח הקורבני, המתמסכן, הדכאוני והתלותי את הפוליטיקה הפלסטינית בישראל, גם אם חלקים ממנה נאבקים בגבורה ובנחישות בדיכוי ובהדרה.
גם הפוליטיקה הפלסטינית מייעדת לפלסטינים בישראל מעמד של שחקן משני. הם אמורים להיות כוח אלקטורלי שיתמוך במחנה הנכון במפה הפוליטית בישראל ולצדד בעניין הפלסטיני מבלי לשאול שאלות, מין "מתווך עממי" לעניין הפלסטיני בישראל. הפוליטיקה הפלסטינית אף הקפידה על הפרדת שאלת הפלסטינים בישראל מהשאלה הפלסטינית הכללית והתייחסה אל הראשונים כאל סוגיה פנימית שתיפתר בישראל. גם בעניין זה קיבלו עליהם הפלסטינים בישראל את התכתיב החיצוני, ובמשך שנים ארוכות היו בני ערובה מרצון של השאלה הפלסטינית.
אלא שבינתיים חלו בפוליטיקה הישראלית והפלסטינית תמורות משמעותיות ביותר. הממשלות האחרונות בישראל סתמו את הגולל על פתרון שתי המדינות. הן מבטלות באומר ובמעש את הקו הירוק ויוצרות רצף פלסטיני וחיבור בין שני חלקי העם בין הים לנהר, וכל הסימנים בשטח מעידים כי פני הימין הם לריבונות ישראלית אחת בין הים לנהר. הזהות היהודית הציונית מוגדרת מחדש כשהפלסטינים בישראל הופכים לאויב מרכזי שלה.
גם החקיקה המדירה והבלתי פוסקת מסגירה מגמות של דה-לגיטימציה, וחמור ומסוכן מכך דה-הומניזציה, של הפלסטינים בישראל. דמם כמעט מותר. הישגיה של הדמוקרטיה, ומנגנוניה שהגנו במידת מת על המיעוט הפלסטיני והבטיחו לו סל זכויות סביר, נשחקים. בני הברית הטבעיים בחברה היהודית, שהפלסטינים בישראל נעזרו בהם, נדחקו למגננה קשה. הם מתמעטים ונשאבים אל שיח ואל פעילות ימנית.
כללי המשחק שונו לבלי הכר, אך הפוליטיקה הפלסטינית בישראל קופאת על שמריה. הפוליטיקה היהודית, שמאז 1949 מבקשת להבטיח את השתתפותם של הערבים בבחירות לכנסת (ובכך את נכונותם לקבל את כללי המשחק), נסחפת בהדרגה למניעתה של השתתפות כזו ואף הופכת זאת לכלי אלקטורלי. די בהתפתחות הדרמטית הזו לבדה כדי לחולל שינוי תפיסתי בפוליטיקה הפלסטינית בישראל. אלא שהרשימה המשותפת אינה מצליחה להשתחרר מכניעותהה הרעיונית.
הרשימה המשותפת נדרשת לשינוי תודעתי; ממיעוט מבוטל לשחקן מרכזי, או לפחות פעיל, ומצרכן של הפוליטיקה ליצרן המציג הצעות ורעיונות ומנהל מאבקים יזומים ומתוכננים. מדוע לא יזמה הרשימה, או גוף פלסטיני אחר בישראל, תכנית מדינית או הצעה מפורטת להסדרה של היחסים עם המדינה ועם הרוב היהודי? מדוע היא לא יזמה ולו מסיבת עיתונאים אחת לאחר עימות הדמים באום אל-חיראן שבנגב (שבו נהרגו אזרח ושוטר), וראשיה הסתפקו בטוב לבם של עיתונאים ועורכים שהקדישו להם כמה שניות שידור? האם הרשימה המשותפת מחכה למשיח?
על הפוליטיקה הערבית-פלסטינית בישראל להתנער מתפקיד המיעוט הנרדף בארצו, הסיעה הפרלמנטרית נטולת ההשפעה, אישי הציבור המוזמנים לטלוויזיה ולרדיו על מנת לספוג האשמות ולהיחבט על ידי אחרון השדרנים. הגיעה העת לזקיפות קומה קולקטיבית, ליזמות פוליטיות המבקיעות את חומות הגזענות והשיסוי. הצעה כוללת לפיוס בין שני העמים תציב את הרשימה המשותפת כשחקן משמעותי ויוזם, ותסייע ביצירת שינוי באקלים הפוליטי בישראל ובצד הפלסטיני.
תפקידה האסטרטגי של המנהיגות הפלסטינית בישראל בעת הנוכחית היא פריצת הקיפאון המדיני ושחרורה של ישראל מעצמה, מהגזענות, מהדיכוי ומההדרה. ישחרר המדוכא את עצמו ואת המדכא. הדרך היא מאבק נחוש הנושא מסר ברור של שחרור, הוגנות וצדק, ולצדם התמודדות אמיצה הן עם השאלה הפלסטינית הן עם השאלה היהודית.
