הסרטים התיעודיים "חמש מצלמות שבורות" (עימאד בורנאט וגיא דוידי) ו"שומרי הסף" (דרור מורה) נכללו בחמישייה הסופית של הסרטים המועמדים לפרס האוסקר לסרט התיעודי. מומלץ לכל מי שעוסק בחברה הישראלית לצפות בהם יחד, כשני טקסטים תרבותיים המשלימים האחד את השני. הסרטים מדגימים חלק מבעיות היסוד של ההתנהלות בישראל וההתנהלות הישראלית בעשורים האחרונים, ולא רק בהקשר הישראלי-פלסטיני.
עוצמתם של שני הסרטים טמונה ביכולת לשרטט התהוות של תהליך לאורך זמן. ב-"חמש מצלמות שבורות" מתועד התהליך מנקודת מבטו של תושב בילעין החווה את התגבשות המאבק סביב הקמת הגדר בשטח הכפר שלו. ב-"שומרי הסף" מתואר התהליך מנקודת המבט של ששת מי שמופקדים מטעם המדינה על פרויקט הכיבוש (כיבוש הוא הכינוי למצב בסרט בפי ששת ראשי השב"כ). שתי נקודות המבט, מהשטח ומלמעלה, מן הצד הנכבש ומן הכובש, מייצרות פרספקטיבה שלמה ומלאה יותר.
בסרט הראשון אין השוואה למשטרים אחרים; יש 'סתם' פלסטיני שנדפק מכל הצדדים. הנאבק אינו נזקק להשוואה מהעולם הגדול כיוון שהעולם הגדול מתנקז אליו: פעילים חברתיים מאירופה וצ'ה גווארה מדרום אמריקה משקיפים על ומלווים את המפגינים כסממן לתקווה בלתי ניתנת לדיכוי. בסרט השני ייחודיות המצב מחייבת יציאה אל תופעות מהעולם הגדול: ראש שב"כ אחד משווה את צה"ל לצבא כיבוש גרמני באירופה (אברהם שלום) וראש שב"כ אחר (עמי איילון) נדרש לביטוי שטבעה חנה ארנדט על הבנאליות של הרוע (ביטוי שטבעה ככותרת לספרה בהקשר לדו"ח על אייכמן).ראש שב"כ אחד (יובל דיסקין) מסכים עם תחזיותיו של ישעיהו ליבוביץ' על אופייה של המדינה שבוחרת בכיבוש. ראש שב"כ אחר (יעקב פרי) מסביר שאחרי תפקיד כזה או שירות בארגון כזה אין ברירה אלא להיות קצת שמאלן. כרמי גילון מסביר שהרצח הפוליטי הבא הוא רק עניין של זמן. השמאלן המובהק בחבורה (עמי איילון) מצטט את קלאוזביץ ומסכם כי ישראל מנצחת בכל הקרבות שלה ומפסידה במלחמה. זהו אקורד הסיום של הסרט.
בשני הסרטים בולטת היעדרה של יד מכוונת, תכלית אסטרטגית, דירקטיבה מדינית, או כל צמד מילים המתאר פעילות אחראית של מנהיגות אקטיבית.
בראשון ההיעדר הוא ברמת הגיזרה המבצעית ובשני ההיעדר הוא ברמת ראשי המדינה.
בשני הסרטים בולטת העובדה של היעדר יד מכוונת. והאלימות? האלימות מסלימה.
בסרט הראשון מקשיחים כוחות הביטחון מהפגנה להפגנה את תגובתם/יוזמתם ובהתאמה התושבים מתחכמים והאלימות מסלימה עד לירי שהורג מפגינים (ממגאפון לכדורים שהורגים). בסרט השני אברהם שלום מחכך ידיו בהנאה על כך שלאחר תבוסת הערבים ב-1967 נעלם האויב ונעלמה העבודה לשב"כ. ובכל זאת הטרור שב ושוב נולד אויב כך שלשב"כ נמצאה עבודה. הטרור שכלל את פניו והשירות נדרש להגיב בהתאם וחוזר חלילה. לא משעמם לאצולה המשחרת לטרף בסיוע כלבים הרודפים אחר שפנים (דימוי הצייד וההתרגשות שבו שאוב מדברי אברהם שלום בסרט).
שני הסרטים מציגים מציאות של היעדר יד מכוונת; הטמטום חוגג.
בבילעין הבוקה והמבולקה מייצרת מציאות שבה חייל או שוטר מג"ב בשטח חורץ גורלות ולמעשה מסלים את המאבק.
ראשי השב"כ מתארים מבצעים מזהירים ומבריקים. למשל, הטמנת פלאפון שיתפוצץ באוזן הנכונה. אך המבצעים חסרי תכלית. הם לא נועדו לדבר ואינם משיגים דבר פרט לפיצוץ. כמו החייל בבילעין החורץ גורלות בהיעדר יד מכוונת, ראש השירות חורץ גורלות בהיעדר גב מדיני.
שני הסרטים מציגים מציאות של היעדר יד מכוונת; הבורות חוגגת.
בסרט הראשון, אדיב, אחד מגיבורי המאבק, הולך לצד שוטר מג"ב ומסביר לו בערבית כי האדמות שייכות להם (לכפר) וזוהי עוולה. השוטר בתגובה צועק על אדיב שיפסיק לקלל. מה כבר אפשר להגיד בערבית אם לא קללות?
בסרט השני מתאר אבי דיכטר מִפְקָד שערך הצבא בקרב תושבי עזה. חיילי מילואים הונחו לדפוק בבתים, לברך לשלום את יושביהם ולברר כמה בני משפחה נמצאים במשק הבית. אך דיכטר מספר שהחיילים למדו לדקלם את השאלה באופן שגוי. במקום לשאול כמה נפשות יש בבית, הודיעו החיילים שהם מגיעים על מנת לסרס את בני המשפחה.
קיימים שני הבדלים משמעותיים בין הסרטים. הראשון נוגע לתגובה לשינוי. בסרט הראשון התגובה להפתעה של הגדר, הניצבת לפתע מול תושבי הכפר (החלשים בסכסוך), היא פתרון של חיכוך יום יומי עם השטח. השטח הוא, כמובן, הכיבוש הישראלי ושלוחותיו: טרקטורים, פקידים, שוטרים, מתנחלים ועוד. תושבי הכפר מחפשים ומוצאים כל פרצה אפשרית על מנת לשהות בה ולהרחיב אותה. זה קרב התשה, שחיקה, סוג של צומוד. השינוי מניב תהליך שצומח מלמטה למעלה (Bottom Up).
בסרט השני, השירות באמצע שנות התשעים ניצב מול סידרת כישלונות: כשלון במניעת טרור, כשלון ביכולת למצוא מקורות מודיעיניים בקרב המתנחלים וכשלון מבצעי בהגנה על ראש ממשלה שנרצח. החזרה למצוינות היא הצנחה של ראש מבחוץ (עמי איילון). הראש הזה מחדיר גרסה חיוורת של דירקטיבה מדינית שעיקרה הוא כמה שפחות חיכוך. השקט הביטחוני נובע בעיקר מהחיכוך של הרשות הפלסטינית עם פעילי החמאס. השינוי נובע מתהליך שמתקדם מלמעלה למטה (Top Down).
ההבדל השני נוגע לממשק שבין ה'פוליטי' ל'מקצועי'. המאבק בבילעין הוא מאבק קיומי שתכליתו הפוליטית עבור כל המעורבים בו – מפגינים פלסטינים, מפגינים יהודים, מתנחלים ממודיעין עילית, חיילים ושוטרים – ברורה. אף אחד לא מסתתר מאחורי כסות מקצועית ביורוקרטית.
ראשי השירות מקפידים על האבחנה בין הדרג המדיני הפוקד ומכוון לבין הדרג הביצועי ש'רק' מבצע. לכן שתקו כשהיו בתפקיד. ואז, יום אחד, הם משתחררים. כבר אין אדרנלין, אין פעילות מסביב לשעון, אין מניעה לחשוב מעבר למיידי. ואז הם תופסים את הראש ומבינים כי פעלו ללא דירקטיבה מדינית.
גילוי מרעיש.
מי שתפס את עצמו כדרג ביצועי מקצועי בלבד מבין פתאום שלמעשה, לפעולותיו השלכות פוליטיות ארוכות טווח.
יכול להיות שהנחת היסוד הבסיסית לפיה משרתי ציבור הם רק פקידים מקצועיים שגויה מן היסוד?
האם אותה הנחה משמשת גם את פקידי הרווחה? פקידי האוצר? מתכנני הערים? נדמה לי שאנחנו יודעים שהתשובה חיובית.
האם אני מגזים? התכבדו וגשו לצפות בסרטים הללו ותשפטו בעצמכם.
ד״ר אסף חזני, אנתרופולוג, חקר את תרבות הפנאי של המעמד הבינוני בישראל. כיום הוא חוקר סוגיות של ביטחון לאומי והשפעתו על החברה הישראלית
