הביקורת החריפה שמתח השר בנט על מזכיר מחלקת המדינה האמריקאית, בתגובה לדבריו של האחרון כי הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים "מתדלק" צעירים מוסלמים להצטרף לכוחות המדינה האסלאמית, נגעה בסוגיה עקרונית הנתונה זה מכבר בוויכוח אידיאולוגי לא רק בין אישים בממשל האמריקאי לבין ממשלת ישראל, אלא גם בין ימין ושמאל בישראל. האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לב הסכסוך בין ישראל לעולם הערבי והמוסלמי, או שהבעיה הפלסטינית היא רק עילה להמשיך ולקיים את הסכסוך עם ישראל ואף להביא לחיסולה? והרי שורש הבעיה, כפי שטוען נתניהו לעיתים קרובות, הוא הסירוב להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל, "וכל השאר תירוצים."
לגופו של ויכוח, זה עוד אחד מאותם נושאים שבהם הפוליטיקה מכתיבה את התשובה. יש מידה של צדק היסטורי בטענת הימין: העולם הערבי-מוסלמי, ברובו המכריע, אכן אינו מכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל; המדינות הערביות לחמו בישראל גם לפני שהבעיה הפלסטינית הפכה לעניין בין-לאומי מטריד על רקע השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה; ולאורך שנות הסכסוך הן אכן ניצלו את הבעיה הפלסטינית לצרכיהן האנוכיים. אבל מכאן ועד הטענה לפיה הבעיה הפלסטינית היא רק עילה להמשך הסכסוך, יש מרחק רב. די בבחינה היסטורית קצרה כדי להפריך ראייה זו של יחסי הגומלין בין הסכסוך הפנימי, היהודי-פלסטיני, לבין מעגל הסכסוך בין ישראל לבין העולם הערבי.
ראשית יש להבהיר את משמעות הביטוי "הבעיה הפלסטינית" (קַדִיַּת פלסטין), המייצג בעיקר את נקודת ההשקפה הערבית ביחס לסכסוך בין התנועה הציונית לבין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית. בתקופת המנדט הוא ייצג את מה שנתפס כאיום קולוניאליסטי קיומי על עתידה של פלסטין כטריטוריה ערבית וכחלק בלתי-נפרד מ"המולדת הערבית." הדימוי של התנועה הציונית כקולוניאליסטית נותר בעינו גם לאחר שקמה מדינת ישראל, אלא שמכאן ואילך היה השימוש במושג זה ביטוי לעוול ההיסטורי שנעשה לפלסטינים ב-1948 ולצורך בפתרון בעיית הפליטים שמצאו מקלט בארצות ערב. בד בבד, הפכה "הבעיה הפלסטינית" גם ביטוי לאתגר שהציבה ישראל לעולם הערבי בעצם קיומה ומושג חלופי לסכסוך בין העולם הערבי לבין ישראל.
מבחינה היסטורית הסכסוך היה קודם כל פנימי, בין קהילת המתיישבים היהודים-ציוניים לבין האוכלוסייה הילידית הערבית. מתחילתו של סכסוך זה עשו ערביי פלסטין מאמץ לגייס את תמיכתם המדינית והחומרית של העמים הערביים והמוסלמיים. אלה נענו בהדרגה מתוך רגש הזדהות עם הערבים הפלסטינים ומתוך דאגה לעתידה המוסלמי של הארץ, ובמיוחד של קודשי האסלאם בירושלים. בצד הסולידריות עם הערבים הפלסטינים מילאו תפקיד חשוב גם שיקולי תועלת עצמית, בעיקר כאשר משנות השלושים ואילך גברה המודעות הציבורית בארצות הערביות לסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, ואתה גם התחרות הפוליטית על ליבו ונפשו של הרחוב הערבי.
רק לאחר פרוץ המרד הערבי ב-1936 החל הסכסוך לקבל צביון אזורי, כשמנהיגי הארצות הערביות השכנות החלו להתערב בו, תחילה באמצעים מדיניים ולאחר מכן גם באמצעים חומריים. ראשיתה של מעורבות השליטים הערביים בסכסוך בארץ-ישראל הייתה בעידודה של בריטניה, בניסיון להסתייע בהם במאמץ לסיים את השביתה הערבית בשנת 1936. מדיניות זו של בריטניה נמשכה גם לאחר דיכוי המרד, לנוכח העמקת העניין הערבי והמוסלמי בסכסוך הארץ-ישראלי וההנחה שהחרפתו עלולה לפגוע באינטרסים האימפריאליים הבריטיים במזרח התיכון ובהודו (בגין אוכלוסייתה המוסלמית). המעורבות הערבית בסוגיה הפלסטינית הגיעה לשיאה עם פלישתם של כוחות צבא ערביים של מצרים, סוריה, עיראק וירדן לארץ שעות אחדות לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.
למרות שהחלטת הפלישה הצבאית התקבלה במסגרת קיבוצית ומוסכמת, מנהיגי המדינות הערביות הונעו על ידי שיקולים נפרדים ואנוכיים שפגעו במאמץ המשותף ותרמו לתבוסתם במלחמה. בניגוד לנרטיב המקובל על ישראלים רבים, אף לא אחד ממנהיגי המדינות הערביות רצה במלחמה. אלה שהשתתפו בה עשו זאת עקב לחץ כבד של דעת הקהל והסתה מצד מנהיגי האופוזיציה מימין ומשמאל, לנוכח ממדי האסון של הערבים הפלסטינים ורבבות הפליטים שנמלטו מבתיהם ומצאו מקלט בארצות השכנות בחודשי המלחמה הבין-קהילתית (דצמבר 1947-מאי 1948). אם כן, מבחינה היסטורית הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל/פלסטין הוא שגרר את העולם הערבי והמוסלמי לסכסוך, שקיבל מכאן ואילך ממדים אזוריים ובין-לאומיים מובהקים. אם מנהיגי מדינות ערב ניצלו לצרכיהם את "הבעיה הפלסטינית", היה זה מתוך מודעות למרכזיותה בתודעה הלאומית הערבית וכדי לשרוד מבחינה פוליטית.
התבוסה הערבית בתש"ח, התבססותה של מדינת ישראל, והעדר פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים, האיצו תהליכים של הקצנה פוליטית ואי-יציבות פנימית במדינות הערביות שהתבטאה בהפיכות צבאיות ורצח מנהיגים פוליטיים. דווקא על רקע זה, התחרו ביניהם מנהיגי ערב על מחויבות לפתרון הבעיה הפלסטינית, כאבן בוחן לכאורה לנאמנות לערכי הלאומיות הפן-ערבית. תחרות זו והתעמולה הרשמית האנטי-ישראלית שהתלוותה אליה ייצגו מודעות לעוצמה הסמלית-רגשית של האיבה כלפי ישראל בקרב החברות הערביות, שמנהיגיהן תרמו לכך בעצמם. אולם למרות הדימוי של עיסוק אינטנסיבי של מדינות ערב בנושא זה עד 1967, הוא הסתכם בתעמולה קיצונית, חרם כלכלי ומדיני, ותמיכה חלקית בפעולות גרילה נגד ישראל. מדיניות זו והרטוריקה האנטי-ישראלית החריפה אכן שיקפה פחות דאגה לגורל הפלסטינים ויותר מאמץ של הצדקה עצמית וגיוס פוליטי מבית ובעולם הערבי. יתר על כן, הדגשת המחויבות המוצהרת לחיסול ישראל והחזרת זכויות הפלסטינים בכוח הזרוע נדרשה במיוחד לנוכח חוסר המעש הצבאי המתמשך מצד מדינות ערב בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל.
חוסר הנכונות של מדינות ערב להסתבך במלחמה יזומה עם ישראל הוא שהביא לחידוש הפעילות הלאומית הפלסטינית בסוף שנות ה-50 ולצמיחתם של ארגוני גרילה בראשות פת"ח, שמנהיגיו ביקשו לסבך את מדינות ערב במלחמה עם ישראל גם בניגוד לרצונן. ואמנם, המאבק הפלסטיני המזוין בשנתיים שקדמו למלחמת ששת הימים היה גורם מרכזי, גם אם לא היחיד, להסלמה הצבאית לאורך גבול ישראל עם סוריה שבשיאה גרמה להידרדרות למלחמה. התמיכה הסורית בהתקפות הטרור הפלסטיניות, שהתנהלו בעיקר דרך גבול לבנון, שירתה צרכים פנימיים ובין-ערביים שהדגישו את מרכזיות הסוגיה הפלסטינית בפוליטיקה האזורית הערבית.
פרשנים וחוקרים המייצגים נקודת מבט "לאומית" בסכסוך עושים לעיתים קרובות שימוש בעובדות כמו "בוגדנותם של הפלסטינים" או מצביעים על הסכסוכים האלימים שהתרחשו בינם לבין משטרים ערביים ובהם ירדן, לבנון וסוריה, כעדות לכך שהעניין הפלסטיני לא עומד בראש מעייניהן של מדינות ערב. אבל החיכוכים והעימותים בין הפלסטינים למדינות ערב אין פירושם ש"הבעיה הפלסטינית" היא רק כלי משחק.
יחסים אלה רצופים דיאלקטיקה של הזדהות אידיאולוגית מכאן, ודחייה ואף דיכוי מכאן. זוהי תנועה מתמדת בין אינטרסים חומריים אנוכיים לבין נטל הזהות המשותפת של העמים הערביים, הנוטה לגלות חיוניות ועוצמה במיוחד מול איום מצד גורם זר ולא-שייך לאזור, כפי שישראל נתפסת בעיני הערבים. דיאלקטיקה זו אכן יוצרת טשטוש בהבנת הקשר של סיבה ומסובב בכל הנוגע ליחסי העולם הערבי לסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל. אולם בחינה לעומק של יחסים אלה הובילה זה מכבר היסטוריונים רבים שחקרו סוגיה זו לעומקה למסקנה שהבעיה הפלסטינית הייתה ונותרה גורם מרכזי, אם לא החשוב ביותר, בעיצוב הליגה הערבית כמסגרת פעולה אזורית של המדינות הערביות ובהתגבשות תכניה של הדוקטרינה הלאומית הערבית.
מאז תקופת המנדט בלט הפער בין הרטוריקה של מחויבות אידיאולוגית לבעיה הפלסטינית לבין מימוש אותה רטוריקה על ידי המנהיגים הערביים לדורותיהם. מדינות ערב אכן חזרו וניסו לרתום את ה"בעיה" לצרכיהן האנוכיים. אולם לאחר 1967, כשהפלסטינים הפכו לגורם בעל יכולות צבאיות משלהם, זכו לתמיכה ציבורית בכל רחבי העולם הערבי, ואף התגרו בממשלות ירדן, לבנון, וסוריה, נהגו בהם ממשלות אלו כפי שנוהגים בכל שחקן המאיים על ריבונות המדינה. זו הסיבה שב-1982 זכתה ישראל לשיתוף פעולה מצד מדינות ערביות רבות במימוש תביעתה שהארגונים הפלסטיניים בבירות ייצאו מהמדינה, על מפקדותיהם וכוחותיהם הצבאיים.
אבל לתמיכה זו בחיסול כמעט מוחלט של המאחז הטריטוריאלי הפלסטיני האחרון לא היה דבר עם הצורך בקידום פתרון, ולו גם דחוק, של הבעיה הפלסטינית. הדבר השתקף באימוץ תכנית השלום הערבית הראשונה על ידי ועידת הפסגה הערבית בפאס, מרוקו, בספטמבר 1982. הועידה אימצה למעשה את קווי המתאר של החלטת מועצת הביטחון 242 בדבר נסיגת ישראל לגבולות 1967 שיוכרו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, בתוספת דגש על זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במולדתם, קרי הגדה המערבית ורצועת עזה, ומתן תפקיד מרכזי לאש"ף בהגשמתה.
העדות הברורה ביותר לכך שהבעיה הפלסטינית עומדת ביסוד הסכסוך הערבי-ישראלי ניתנה בעקבות הסכם אוסלו בין ישראל לבין ההנהגה הרשמית הפלסטינית בראשות ערפאת. ההסכם אכן גרם לשבר פסיכולוגי בקרב לאומיים ערביים מושבעים, ביניהם גם מבקריו הפלסטינים של ערפאת שמתחו ביקורת על תנאיו של ההסכם ותכניו. אבל בעוד שעל מצרים הוטל חרם מדיני וכלכלי כעונש על הסכם השלום הנפרד שחתמה עם ישראל, לא היה מי שחלק על סמכותו הבלעדית של אש"ף לחתום הסכם זה, גם הוא נפרד, עם ישראל. יתר על כן, העובדה שהסכם אוסלו נחתם על ידי "בעליה של הבעיה", פעלה כמנגנון ששחרר את המדינות הערביות, בעיקר אלה המרוחקות גיאוגרפית מישראל, מכבלי מחויבותן לגורל הפלסטינים.
כבר למחרת חתימתו הניע הסכם אוסלו את ירדן להיכנס למשא ומתן עם ישראל, בשל מורכבות היחסים בין המשטר ההאשמי לבין הפלסטינים בירדן ובגדה המערבית. אבל העובדה שמרוקו, תוניסיה, מאוריטניה, עומאן וקטר—מדינות שהסכסוך היחיד שלהן עם ישראל נבע מ"הבעיה הפלסטינית"—מיהרו להכיר בישראל ולכונן קשרים דיפלומטיים עמה, המחישה את מרכזיותה של בעיה זו ביחסן כלפי ישראל. יתר על כן, מדינות ערביות רבות, כולל כאלה שלא כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, נטלו חלק במשא ומתן הרב-צדדי שהתנהל בשנים 1994-96 ועסק בסוגיות של שיתוף פעולה אזורי. ועוד, הליגה הערבית ביטלה באורח רשמי את החרם מִדרגה שנייה ושלישית והותירה על כנו רק את החרם על קשרים כלכליים ישירים בינן לבין ישראל, שגם הוא נעשה בינתיים חלקי מאוד.
המדינות שכוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל בהנהגת רבין ופרס פעלו כמי שהסכם אוסלו הסיר מעליהן עול כבד שלא התחייב מסכסוך ישיר עם ישראל, אלא נבע מהצורך להתחשב בדעת הקהל ובלחצים בין-ערביים של משטרים שתבעו אחדות פעולה מתוך אינטרסים אנוכיים משלהן. אלה נמשכו גם בשנים שבהן נרשמה התקדמות ביישום הסכמי אוסלו, עד כדי דאגה בקרב חוגים לאומיים מפני אובדן הזהות הערבית הקיבוצית בהעדרו של הציר הפלסטיני, שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש הדוקטרינה הלאומית הפן-ערבית.
אבל כשם שהסכם אוסלו נתן את האות לפריצת מעגל החרם וכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כך היו קריסתו של התהליך ופרוץ אינתיפאדת אל-אקצא גורם מכריע בהחלטתם של אותם משטרים לנתק את הקשרים עם ישראל, חלקן כמעט מיד וחלקן לאחר כמה שנים. גם במקרה זה, הסיבה הייתה התגובה הציבורית החריפה מבית על מאות הקורבנות הפלסטיניים כבר בשבועות הראשונים של האינתיפאדה, מה גם שלא היה להן אינטרס ביטחוני מוגדר (כמו למצרים וירדן) שמנע מהן לעשות זאת. אבל גם ירדן ומצרים, שראו עצמן מחויבות להסכמי השלום שחתמו עם ישראל, בראש וראשונה מכוח הערבויות של ארה"ב להסכמים אלה, החזירו לפרק זמן ממושך את שגריריהן בישראל, בבחינת המעט שיכלו לעשות לנוכח התביעות של גורמי האופוזיציה לנתק לחלוטין את הקשרים עם ישראל.
הסכסוך הישראלי-ערבי אכן משמש לעיתים קרובות הסבר זמין למדינאים וחוקרים לתלות בו את הקולר לתופעות שונות, החל מתת-התפתחות כלכלית של העולם הערבי, עבור בטרור אסלאמי בין-לאומי, ועד ההתגייסות לאחרונה של ג'יהאדיסטים לכוחות מדינת האסלאם בעיראק וסוריה. אפשר וצריך להטיל ספק בתקפות הגישה הנוטה להסביר כל תופעה שלילית באזור זה כאילו היא נובעת מהסכסוך הישראלי-ערבי או מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.
באותה מידה, הכחשת מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני משרתת את עניינם של אלה שאינם רוצים בשום הסדר שיחייב את מסירת שטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים לידי הפלסטינים. אין בכך כדי להפחית ולו במעט מתקפות העובדה ההיסטורית שלב ליבו של הסכסוך האזורי הוא הסכסוך הפנימי, היהודי-ערבי, המתקיים בתוך גבולות ארץ-ישראל המנדטורית. כאן, בתוך גבולות אלה, ייקבע עתידה של מדינת ישראל. עד אז, המשך הסכסוך הפנימי אינו רק אבן נגף לכינון יחסי שלום בין ישראל לבין מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות, הוא מסכן את קיומם של יחסי השלום הקיימים, בראש וראשונה עם ירדן ומצרים, שלא לדבר על הסחף במעמדה הבינלאומי של ישראל בזירה הבינלאומית.
אברהם סלע הוא פרופ' (אמריטוס) מהמחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים
