במאמרו "אבל היהדות שלי היא לא היהדות שלו," מלין דרור זאבי על הממסד הרבני בישראל בשל יחסו הנוקשה למתגיירים. הוא קובע קו גבול חד בין היהדות האורתודוקסית אותה הוא מגדיר "כת יהודית שמרנית" ובין רוב הציבור, שאמנם רוחש כבוד למסורת "אך אינו מקיים את כל המצוות." למרות הכותרת המבטיחה, הקורא יגלה שהמאמר מכיל הרבה יותר על "היהדות שלו" מאשר על "היהדות שלי," קרי של זאבי.
השאלה "מיהו יהודי?" הפכה אקוטית יותר בשל שתי התפחויות משמעותיות שחלו בעם היהודי בדורות האחרונים. הראשונה, שהחלה כבר בתחילת המאה ה-19 היא החילון והרפורמה שפשטו באירופה, עד למצב שבו רובו ומניינו של העם היהודי בזמננו אינו שומר תורה ומצוות, כפי שהיה המצב במשך שנות דור. ההתפתחות השניה היא הקמתה של מדינת ישראל וחקיקת חוק השבות, שקבעה את שער הכניסה למדינה לאו דווקא ליהודים על פי ההלכה. בעקבות העלייה המסיבית מברית המועצות בשנות התשעים, נוצר מצב חסר תקדים שבו חיים בקרבנו מאות אלפי ישראלים הדוברים את שפת הארץ, משרתים בצבאה, ורמת ההקפדה ההלכתית שלהם דומה לזו של כלל האוכלוסיה, אך הם אינם מוגדרים יהודים לפי ההלכה.
בשל העובדה שרוב הציבור בישראל אינו מנהל את אורחות חייו לפי ההלכה, יחסו לאותה קבוצה לא-יהודית גדולה אינה שונה מהותית מיחסו לאזרחים היהודים. לתופעה זו קרא החוקר אשר כהן "גיור סוציולוגי." זאבי מניח שהממסד הרבני הוא מונוליטי בסירובו להכיר בקבוצה זו כיהודית, וטוען כי "דתות אינן יכולות להשתנות לפי טרנדים ואופנות מתחלפות," אך טעות בידו. קיים היום בישראל מנעד די מרשים של דעות אורתודוקסיות ביחס לגיורם של צאצאי יהודים: החל ברב יואל בן נון שהציע גיור המוני כמעט אוטומטי, עבור ברב חיים אמסלם וברב דוד סתיו (המיועד לתפקיד הרב הראשי) שהציעו מודלים שונים של הקלות בגיור (מודל שכבר מונהג בצה"ל), וכלה ברבנים שמרניים שאינם מכניסים את קיומה של מדינת ישראל למערכת השיקולים ההלכתיים שלהם. נכון יהיה לומר, לדעתי, שרוב הרבנים הציוניים רואים באזרחותם הישראלית של אותם לא-יהודים שיקול מכריע בהקלת מידת הקשיחות שיש להפעיל בתהליך הגיור, ובסכנת ההתבוללות בחברה הישראלית שתיווצר מאי-גיורם, לפי התפיסה ההלכתית.
אבל זאבי מתייחס במאמרו גם לקבוצה גדולה של אנשים שאינם חיים בארץ ושאינם יהודים על פי ההלכה, וכל זהותם היהודית מתאפיינת בהגדרתם העצמית כיהודים. היהדות בארה"ב כיום היא מותג בעל שם חיובי, טוען זאבי בצדק, ולכן רבים מזהים עצמם ככאלה. כך, הוא דוחה את האיום האורתודוקסי בדבר הסכנה בהתבוללות, וטוען כי מספר היהודים דווקא גדל. טענה זו מוזרה בעיני. האם הגדרתו העצמית של אדם אכן מספיקה כדי שאחרים יכירו בו ככזה מבחינה חוקית או לצרכי הגירה? האם לא צריכה להיות הגדרה אובייקטיבית כלשהיא לשאלה מיהו יהודי? לשם ההדגמה, האם כל אדם המגדיר עצמו "מומחה לתורכיה" הוא אכן כזה, לדעת זאבי?
אכן, לפי התפיסה היהודית המסורתית, יהודי הוא אחד משניים: או מי שאמו יהודיה או מי שעבר גיור כהלכה. אפשרות הגיור שוללת את טענת "טוהר הגזע" שזרה לרוח היהדות, אך דורשת מן המצטרף לעמוד בשורה של דרישות אמוניות ומעשיות. אם לזאבי הגדרה חלופית ליהדותו של אדם, יתכבד נא ויציג אותה. אבל עד אז, יש לטפל בסוגיה הבוערת של מאות אלפי אזרחים שאינם זכאים לזכויות בסיסיות במדינת ישראל.
קשה לי לראות הסכמה כלל יהודית על הקריטריונים הנדרשים להכנס בשערי היהדות, ולכן הפתרון לאזרחי ישראל הלא-יהודים צריך להתרחש לא בתוך המגרש ה"היהודי" כי אם במגרש האזרחי, הישראלי. זכויות יסוד כגון הזכות להנשא, להתגרש ולהקבר צריכות להשמר בחוק לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת או גזע. הדגשת הזהות הישראלית דווקא, ולא היהודית, תסייע גם בשילובם של אזרחי ישראל הערבים ששאלת הגיור לא עומדת על הפרק עבורם. המאמץ הפרשני להגדיר מחדש מיהו יהודי נדון לדעתי לכשלון משום שכפי שמודה זאבי, רוב אזרחי המדינה מאמצים את ההגדרה האורתודוקסית ליהדותו של אדם. לא מכאן תבוא הישועה לכלל אזרחי ישראל שאינם בני דת משה.
