במאמר הקודם בסדרת "כלי התקשורת הפלסטיניים: אפיון ונראטיבים" הראיתי כי אפשר למיין את אמצעי התקשורת הפלסטיניים על פי שיוכם הפוליטי. מאפיין חשוב נוסף של סביבת התקשורת הפלסטינית הוא היותה סגורה, במובן זה שבדרך כלל לא ניתן להבין את רקע האירועים ופרטיהם המדויקים מתוך הדיווחים הפלסטיניים בלבד. לשם כך נדרש הקורא לסמוך על היכרותו עם כלי התקשורת, לשים לב לדברים שלא נכללו בטקסט לא פחות מאשר לדברים שנכללו בו, לשים לב לחריגות במידע או באופן שבו הוא מדווח, ולהשלים את התמונה באמצעות הדלפות לתקשורת הזרה ולמדיה חברתית. נתבונן בדוגמאות ספציפיות כדי להבין את העניינים הללו לעומקם.
סביבת תקשורת סגורה
אתרי המדיה החברתית שהוקמו בעשור האחרון אתגרו את כלי התקשורת הפלסטיניים. האירוע המשמעותי הראשון בהקשר זה היה הטבח שביצע חמאס בארגונים הסלפיים במסגד אבן תימיה בשנת 2009. מאז השתלט חמאס על רצועת עזה בהפיכה אלימה בשנת 2007 החלו להופיע ארגונים קטנים וקיצוניים, שאימצו אידיאולוגיה דומה לזו של ארגון אל-קאעדה. לשורותיהם הצטרפו מאוכזבי חמאס וארגונים אחרים, שחשו ש"מעסיקיהם" הקודמים זנחו את ההתנגדות לכובש הישראלי. היו ביניהם גם אנשי ארגוני פשע עזתים, בעיקר מבריחים.
הגדילה לעשות משפחת הפשע דוע'מוש, שהקימה את הארגון הסלפי ג'יש אל-אסלאם. קטנים וחלשים ככל שהיו, ארגונים אלה הציגו אלטרנטיבה אידיאולוגית לחמאס, והיו לה למטרד כשהחלו להניח מטעני חבלה בעסקים "כופרים", דוגמת בתי קפה אינטרנט שהיו נפוצים ברצועה באותם ימים. בקרבות שפרצו באזור מסגד אבן תימיה ב-14 באוגוסט 2009 הרגו אנשי הזרוע הצבאית של חמאס 28 פעילים סלפיים ופצעו למעלה מ-100 מהם.
חמאס הטיל איפול תקשורתי מלא על האירוע, אך למרות זאת הצליחו מתנגדי התנועה לקלוט שיחות ברשת הקשר של הכוח שפעל במקום, ולצלם באמצעות טלפונים סלולריים הוצאות להורג שבוצעו על ידי פעילי חמאס. הייתה זאת הפעם הראשונה שאזרחים מצוידים במצלמות סלולאריות פערו חור בחומה התקשורתית הבצורה של חמאס. התקשורת ברצועה אמנם לא הפכה חופשית מאז, אבל חמאס נאלץ להבין ששליטתו במדיה מוגבלת.
המוסכמות המקובלות באמצעי התקשורת הפלסטיניים שונות מאוד מאלה המוכרות לישראלים, בהיותם צרכני תקשורת פתוחה יחסית, והדבר בולט במיוחד כשמדובר במנהיגים. במסיבת עיתונאים באוקטובר 2007 הודיע ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד אולמרט, כי הוא סובל מסרטן הערמונית. לשם השוואה, שמועות אודות מצבו הבריאותי של הנשיא מחמוד עבאס צצות מדי פעם, אך מקורביו בדרך כלל מתעלמים מהן או מכחישים אותן.
הדלפות לכלי תקשורת זרים
ב-22 באוגוסט 2014, בעיתוי בו מגעי הפסקת האש בין ישראל לחמאס נתקלו בקשיים, פרסמה ופא, סוכנות הידיעות הרשמית של הרשות הפסלטינית, את הדיווח הבא: "נשיא מדינת פלסטין מחמוד עבאס נפגש בדוחה, בירת קטר, עם הנסיך הקטרי, שיח' תמים בן חמד אל ת'אני, בנוכחות ראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס, ח'אלד משעל. בפגישה נכחו גם חברי הועד הפועל של אש"ף צאא'ב עריקאת וצאלח רא'פת, חבר הועד המרכזי של פת"ח, ראש המשלחת הפלסטינית למו"מ בקהיר עזאם אל-אחמד, ראש המודיעין הכללי מאג'ד פרג', ושגריר פלסטין בקטר מוניר ע'נאם. הייתה זאת פגישתם השנייה בתוך 24 שעות, ובמהלכה נידונה ההסלמה הישראלית המסוכנת נגד בני עמנו ברצועת עזה, ודרכים לבלימת תוקפנות זו."
ב-1 בספטמבר 2014 פרסם אתר האינטרנט הלבנוני אל-אח'באר, המזוהה עם חזבאללה, את פרוטוקול הישיבה. לטענת העיתון עבאס כינה את משעל "שקרן" במהלך הפגישה, סיפר על כך שהשב"כ הזהיר אותו מפני נסיון הפיכה חמאסי, והאשים את חמאס בפרוץ מבצע צוק איתן.
זוהי דוגמה קיצונית, ועם זאת מייצגת, להבדל בין הדיווחים הרשמיים של הרשות, שהם לרוב שבלוניים ולאקוניים, ובין דיווחים זרים הכוללים את המידע ה"לא נעים" על התפתחויות שונות בזירה הפלסטינית. לצרכן תקשורת בישראל של ימינו יהיה בוודאי קשה להעלות על הדעת שתוכנה העסיסי של פגישה כה מתוחה יודלף רק אחרי למעלה משבוע, ובאמצעי תקשורת זרים.
אף שהדוגמה לעיל היא מעט יוצאת דופן, הדלפות לכלי תקשורת פאן ערביים הן עניין שבשגרה. הדבר קשור בזהותם הפוליטית של אמצעי התקשורת, ונכון במיוחד לגבי נושאים רגישים או שנויים במחלוקת, כמו שאלת יורשו של הנשיא מחמוד עבאס או מאמצי הפיוס בין פתח לחמאס. כך יוצא שחשיפות וסקופים מרעישים הם עניין נדיר בתקשורת הפלסטינית, מלבד כאלה העוסקים ביריבים פוליטיים. בכל הנוגע לענייני פנים, דין התנועה מחייב את הפוליטיקאים הפלסטיניים לנהוג משנה זהירות בהצהרותיהם לתקשורת המקומית, והם מעדיפים לכבס את הכביסה המלוכלכת באמצעי תקשורת זרים.
דיווחים חריגים
באפריל 2017 שרפו תומכי חמאס תמונות של הנשיא עבאס, ולפי חלק מהדיווחים ירו בהן, במהלך הפגנת מחאה על רקע משבר המשכורות ברצועה. מספר אישים בחמאס פרסמו התנצלות בעניין, ביניהם אחמד יוסף ודובר התנועה פאוזי ברהום. מי שעוקב אחר התנהגותו התקשורתית של חמאס יודע שנדיר מאוד שהתנועה מתנצלת בפומבי, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות. יתרה מזאת, חמאס ארגן בעבר קמפיינים נגד הנשיא עבאס והרשות הפלסטינית. סרטון האנימציה הלעגני "משימה מיוחדת" משנת 2010 הוא דוגמה למאמץ הסברתי כזה, אך היו רבים אחרים. נשאלת השאלה: מדוע חמאס החליט להתנצל על הפגיעה בדמותו של עבאס?
יתכן שבאווירת המשבר סביב החלטת הרשות שלא לשלם את משכורותיהם של פקידיה לשעבר ברצועה, ועל רקע המחסור בחשמל, חמאס החליט שיש לגנות את הפגיעה בדמותו של הנשיא כדי "לזכות בנקודות" בעימות עם פתח. כשצופים בסרטון "משימה מיוחדת" מבינים שההחלטה הזו גם מבטאת את התמורה בחמאס מארגון צבאי לשליט פוליטי האחראי על אוכלוסיה אזרחית.
האם זו הסיבה האמיתית להתנצלות של חמאס? ההסבר המוצע מבוסס רק על היכרות עם ההתנהגות התקשורתית של התנועה, וייתכנו בוודאי הסברים חלופיים. תהיה אשר תהיה הסיבה, קשה להסיק מהתקשורת הגלויה מדוע בחרו דוברי חמאס להתנצל דווקא על התקרית הזאת.
לסיכום, המשטרים האוטוריטריים של הרשות הפלסטינית וחמאס, הזהות המפלגתית של אמצעי התקשורת השונים והיעדרם של סטנדרטים מקצועיים המקובלים במערב – כל אלה מקשים את מלאכתו של צרכן התקשורת הפלסטינית. הוא נדרש להרכיב תצרף באמצעות חיפוש מידע מחוץ לזירה התקשורתית המקומית וחשיבה יצירתית, וגם אז יישארו כמה שאלות מסקרנות ללא מענה.
היכרות עם האתוסים המכוננים, הנראטיבים והמינוח המלווה אותם, מסייע פעמים רבות להשלים את התמונה ולהעמיק את ההבנה והניתוח של הצהרות והתפתחויות בזירה הפלסטינית. על כך במאמר הבא בסדרה.
