ראשית הבעיה בעובדה הפשוטה כי אמצעי התקשורת החילוניים והחרדיים מנותקים אלה מאלה. דמיינו לעצמכם צינור המאפשר מעבר של מידע מתקשורת חילונית לתקשורת חרדית ולהפך. כביכול זהו דבר מבורך, אולם בנקודות הקצה של הצינור ישנה מסננת ובה חורים בגודל מסוים. רק המידע המתאים בגודלו לחורי המסננת מצליח לעבור. השאר נחסם.
ביוני האחרון הייתי שותפה בארגון כנס אשר עסק בהשפעת התקשורת החרדית והחילונית על היחסים שבין הציבורים. בכנס השתתפו דוברים מהאקדמיה, עיתונאים חרדים וחילונים ואף הוצגה תערוכת סיקור מן התקשורת החרדית והחילונית.
לתערוכת הסיקור – "לא הכל שחור לבן" – היו שתי מטרות עיקריות. המטרה הראשונה הייתה לעורר בבאי הכנס את תחושותיהם מהסיקור התקשורתי של יחסי חרדים-חילונים. את החומרים לתערוכה דליתי מהסיקור של אמצעי תקשורת חילוניים וחרדים משבוע אחד ספציפי בסוף דצמבר. בשבוע זה יצאה התקשורת מכליה נוכח פרשת ההתנכלות של מספר חרדים לילדה מבית שמש. המטרה השנייה הייתה לחבר את הסיקור החילוני והחרדי יחד לתמונה אחת. זאת, בניגוד לשתי תמונות האירועים המנותקות והסותרות שעלו מתוך התקשורת החילונית מצד אחד והחרדית מצד שני.
החיבור בין התקשורת החרדית והחילונית חשף את דימוי הראי הקיים ביניהן. כך, לדוגמה, בתקשורת החילונית הופיע מסר ברור, על פיו החרדים הם התוקפנים ואילו החילונים הם הקורבנות. מסר זה בלט במיוחד בעמודים הראשיים ובכותרות: "חרדים מהם: על הכוונת שלהם: ילדות קטנות, נשים…"; "בת ה-8 שהותקפה בבית שמש: "שהקיצונים יעזבו"; "'לא נשתוק יותר': אחרי היריקות, האלימות וההאשמות החרדיות – מגיעה ההפגנה…"; "מפגן האימה"; "צעקו עלי: תשבי מאחורה, שיקסע"; "לא ניתן לקיצונים לפגוע בנשים; "ההקצנה החרדית".
מנגד, בתקשורת החרדית, ממש כתמונת ראי, בלט המסר ההפוך על פיו החילונים הם התוקפנים ואילו החרדים הם הקורבנות. גם כאן המסר הופיע בעיקר בעמודים הראשיים ובכותרות: "בריונים הכו חרדים שעברו בקו התפר בין שכונות.."; "תוצאת ההסתה: חרדי הוכה באכזריות"; בעקבות גל ההסתה העכור נגד הציבור החרדי: מעשי אלימות ברחבי הארץ"; "בריון חילוני תקף באוטובוס ילדה בת 10 בדרכה לבית הספר"; "אברך הותקף באוטובוס במרכז ירושלים – לעיני ילדיו הקטנים"; "בריון חילוני היכה באישון ליל אברך במאה שערים"; "הקו החם: חילונית תקפה חרדית בבת ים" ועוד.
מדובר במסרים פשוטים המורכבים משני יסודות מנוגדים: יסוד "שחור" המבטא את הרוע הנצחי, ויסוד "לבן" המסמל את התום והטוהר. מעין שבלונה בינארית שאליה נדחסים בכוח אירועי המציאות השונים. כאשר הופיעו שני המסרים יחדיו נפגעה בין רגע אותה החלטיות מושלמת של כל אחד מהם.
נותרה שאלת המפתח, האם התקשורת אשמה? האם התקשורת היא זו שמפלגת ומגבירה את הקיטוב בין החילונים לחרדים? התשובה מורכבת: התקשורת אמנם משקפת את הלכי הרוח הקיימים בחברה ואת סוגיות המחלוקת העיקריות, אולם באותה נשימה היא גם מנציחה ולעיתים אף מחריפה אותם. עלינו לזכור כי התקשורת אוהבת שבלונות ברורות, סיפורים עם קצוות, ממש כמו באגדות: גיבורים ורשעים, שוטרים וגנבים, רעים וטובים. כך קל יותר למכור את הסיפור להמונים. הרי העיתון, כך הסביר לי עיתונאי ותיק, הוא "מוצר בידורי". נותר רק לתהות מה ארע לכלב השמירה של הדמוקרטיה.
מכאן לא נותר אלא להסיק שהישועה לא תבוא מן התקשורת אלא מצרכניה. על התקשורת מוטלת רק חצי האשמה, וחציה השני מוטל עלינו. על צרכני תקשורת ביקורתיים לזכור שהסיפור שמספרת לנו התקשורת כרוך באינטרסים שונים שאינם משרתים תמיד את האמת או עולים בקנה אחד עם מורכבותה של המציאות. לסיכום, משפט בנאלי אך חשוב: לא הכל שחור לבן.
עינת לוי היא תלמידת מחקר בתכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם באוניברסיטה העברית וחוקרת תקשורת בארגון "קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל"
