כמו הרבה שקרים המתקבעים בתודעתנו, כך גם השקר שמפיץ נתניהו, ויחד עמו מתנגדי המשא ומתן עם הפלסטינים, מתחיל להכות שורשים בקרב הציבור הישראלי. לכן חובה לחזור על כך פעם אחר פעם: חמאס איננו דאע"ש. הוא אויב מר שהיה שמח לראות את ישראל נעלמת מהמפה, הוא מוּנע על ידי אידיאולוגיה אסלאמיסטית – ולמרות זאת הוא אינו דאעש. תפישת העולם שלו שונה מזו של דאעש, יחסו כלפי מדינות באשר הן אינו יחסה של דאעש כלפיהן, וגם יחסו לישראל שונה מזה של דאעש.
ד"ר מרדכי קידר, המתראיין בסדרה של צבי יחזקאלי "איום דאעש" שהוקרנה בערוץ 10, תורם גם הוא להצגה השטחית של דאעש ושל ההבדלים בינה לבין חמאס. כדי לאפיין את התנועות האסלאמיסטיות משתמש קידר בהכללה גורפת: "כולן נכדות של האחים המוסלמים". ייתכן שהדבר נכון, אבל אם מזכירים את התנועות הללו בנשימה אחת עם האחים המוסלמים, חייבים גם לציין שכל ה"נכדות" האלה רבו עם סבתא. מרבית התנועות האסלאמיסטיות הרצחניות שקיימו קשרים עם האחים המוסלמים הסתכסכו איתם בדיוק סביב השאלה אם מותר לרצוח מוסלמים. ובשונה מדאעש, האחים המוסלמים וחמאס אינם מצדיקים רצח המוני של לא-מוסלמים.
גם יחזקאלי מרמז על תחושות הקִרבה וההזדהות של מרבית הציבור המוסלמי עם דאעש. "איפה ההפגנות של הציבור נגד דאעש?" שואל יחזקאלי כאשר הוא מזמין אותנו לצפות בסדרה, ורומז בכך שמרבית המוסלמים מסכימים עם התנועות הקיצוניות.
חשוב אפוא לחזור ולהסביר שמרבית המוסלמים חולקים על דאעש, מסתייגים ממעשיה של תנועה זו והוגים חשובים אף מוציאים אותה מכלל האסלאם. וכדי להבהיר זאת ראוי לבחון מה אומרים הוגים מוסלמים המזוהים עם תנועות החולקות עם דאעש את אותו שם גנרי – "תנועה אסלאמיסטית". ראשד גנושי, למשל, מנהיגה של א-נהדה, התנועה האסלאמיסטית בטוניסיה, מבקר בחריפות את התנהלותה של דאעש בטענה ש"כך לא מקימים מדינה" וכי יחסו של הנביא כלפי דתות שונות היה פתוח הרבה יותר מזה של אבו בכר אל-בגדאדי, מנהיגה של דאעש. יוסוף אל-קרדאוי, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמים, מוקיע את דאעש כתנועה קיצונית ופושעת, ודוחה, כמו גנושי, את הטענה שהיא הקימה ח'ליפות לגיטימית. גם ההוגה הסלפי הקיצוני, אבו מחמד אל-מקדסי, טוען שהח'ליפות שדאעש הקימו אינה ממלאת את התפקיד שנועד לח'ליפות: במקום לשמש מקום מפלט למוסלמים הנפגעים במקומות שונים בעולם היא מנופפת חרב מעל ראשו של כל מי שלא מסכים עמה.
מי שאינו מסתפק בהצהרות הללו של המנהיגים האסלאמיסטים מוזמן לבחון את מעשיהן של התנועות האסלאמיסטיות. בסוריה, למשל, התנועות הלוחמות חלוקות במגוון נושאים, לרבות נושאים אידיאולוגים. וכך דאעש נלחמת נגד תנועות המקורבות לאחים המוסלמים, כלומר תנועות הדומות מבחינות רעיוניות לחמאס. אך למעשה אין צורך להצפין עד סוריה. אפשר לראות מה קרה בעזה עצמה. בשנת 2009, לדוגמה, החמאס נלחם בתנועה הג'יהאדיסטית אשר מבחינה רעיונית דומה לדאעש, שהחלה להתמקם ולהתחזק ברצועה, ואף הרג את מנהיגה. לכן, בטענה של נתניהו שארגונים כגון דאעש וחמאס, הטובחים זה באנשיו של זה, שייכים לאותה תנועה יש משום הולכת שולל. "נכדותיהם" של האחים המוסלמים מתקוטטות זו עם זו, ודאעש נמצאת במסלול התנגשות עם תנועות הדומות לאחים המוסלמים, כלומר תנועות הקרובות לחמאס מבחינה רעיונית.
במסגרת ניסיונותיו של נתניהו להתחמק ממשא ומתן עם הפלסטינים, אותו משא ומתן שהוא רמז עליו בזמן "צוק איתן" כאשר דיבר על האופק המדיני, הוא אינו בוחל בכל ניסיון לדה-לגיטימציה של הפלסטינים בכלל וחמאס בפרט. לשם כך הוא ממציא זיקות בין חמאס לבין דאעש, תנועה שבימים אלה יש קונצנסוס בדבר היותה ברברית ובדבר החובה להילחם בה ללא דיבורים וללא פשרות. החיבור הזה מוטעה ומטעה, אך הוא מניב דיווידנדים פוליטיים יקרי ערך שנתניהו אינו מוכן לוותר עליהם.
אכן, חמאס ודאעש שתיהן תנועות אסלאמיסטיות, אך המושג "תנועות אסלאמיסטיות" רחב מאוד והוא כולל בתוכו תנועות המחזיקות בהשקפות פוליטיות שונות ואף הפוכות זו לזו. חבל שמצב השיח הישראלי כה ירוד עד שצריך לחזור ולהזכיר את המובן מאליו: כשם שלא כל היהודים החובשים כיפה מסכימים זה עם זה בעניינים פוליטיים, כך גם לא כל האסלאמיסטים מסכימים זה עם זה בעניינים פוליטיים.
