המשבר הנוכחי בין חברת החשמל הפלסטינית לזו הישראלית מהווה הזדמנות לבחון את יחסי הכוחות התשתיתיים בין ישראל לרשות הפלסטינית. כוח תשתיתי (infrastructural power) הינו מונח השאול ממדע המדינה המודרני. הגה אותו לראשונה הסוציולוג המפורסם מייקל מאן (Mann) כדי לתאר את יכולתה של המדינה לספק שירותים בשטח שבשליטתה, וכך לצמצם את סכנת הפיכתה למדינה חלשה או כושלת, כפי שקרה לאחרונה למספר מדינות באזורנו. מדינה חלשה או כושלת, אליבא ד'מאן, נאלצת להישען על כוח עריץ (despotic power) שמפעילות האליטות על החברה. במילים אחרות, המדינה מפעילה כוח תשתיתי בשירות החברה, וכוח עריץ נגדה. בעוד שהכוח הראשון מצריך שיתוף פעולה בין הגורמים האזרחיים לממשלה, האחרון הוא פשוט כוח של כפיה מצד המעמד השליט כלפי החברה.
בלב משבר התשתית הנוכחי בין ישראל לרשות הפלסטינית עומדת החברה לחלוקת החשמל בצפון הגדה המערבית (NEDCO), אשר הוקמה בשנת 2010 כחברה לתועלת הציבור בבעלותן המלאה של העִירִיּוֹת בצפון הגדה. יושב ראש מועצת המנהלים של החברה הוא ראש עיריית שכם ע'סאן א-שכעה. בנוסף על הערים שכם וג'נין, משרתת החברה כ-35 כפרים ועיירות בנות כמאה אלף תושבים. על פי דיווחים בתקשורת הפלסטינית והישראלית, ב-23 בפברואר הפסיקה חברת החשמל הישראלית באופן תקדימי את אספקת החשמל (בחמישה קווי חשמל) בשכם ובג'נין לכ-45 דקות, בגין חוב של כ-1.9 מליארד ש"ח שצברה החברה הפלסטינית. יומיים אחר כך נותק החשמל בערים הפלסטיניות פעם נוספת לכחצי שעה. בראיון לרדיו הפלסטיני "אג'יאל" טען א-שכעה כי מדובר בצעד פוליטי אשר אינו קשור לחוב הפלסטיני לחברת החשמל הישראלית. יש לציין כי אין זו הפעם הראשונה שהחשמל עומד במוקד של משבר בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית (כתבתי על כך בהרחבה ב-2012, אז עמדה במוקד הסכסוך חברת החשמל המזרח ירושלמית – חמ"י). הסוציולוג רונן שמיר אף טוען, בספרו Current Flow: The Electrification of Palestine (זרימה שוטפת: החיבור של פלשתינה לחשמל), כי קווי החשמל, ולא רק קווי החלוקה הפוליטיים, הם אשר יצרו את ההפרדה בין העמים. אני סבור כי בדומה להקפאת כספי המיסים של הרשות, תשתית החשמל היא בסך הכל זירה נוספת שבה משתקף פער העצמה והמשאבים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית.
על פי נתונים מ-2012 צורכת הרשות הפלסטינית כ-7% מסך החשמל שמייצרת חברת החשמל הישראלית. אין ברשותה מקורות עצמיים לייצור חשמל, למעט תחנת כוח קטנה בעזה השייכת לחברת החשמל הפלסטינית, אשר הוקמה כחברה ציבורית כבר ב-1999. חובות החשמל הפלסטיניים לישראל עולים לסדר היום הציבורי בערך אחת לשנה (דוגמאות כאן, כאן וכאן), כאשר חברת החשמל הישראלית מחריפה את הטון ומאיימת לנתק לפלסטינים את הזרם (וכעת גם מנתקת בפועל). עצם הבעיה הוא קשייה של הרשות הפלסטינית לגבות את תשלומי החשמל בשטחה ולהסדירם, וכן העובדה שלחברת החשמל אין סידור דומה לזה שיש לרשות הפלסטינית עם חברת מקורות, שבמסגרתו האחרונה גובה את חובה ישירות מכספי המיסים הפלסטינים.
אולם הדיון התקשורתי במשבר מתרכז בפרטים מידיים כמו היקף החוב, בעל החוב המדוייק ואופן הטיפול (הזמני) בבעיה (הקבועה). אפשר לקחתו למקום מהותי יותר: בעוד שחברת החשמל הישראלית דורשת להסדיר את החוב ומאיימת לנקוט הליכים נגד החייבים, גורמים בטחוניים ומדיניים ישראליים בדרגים הבכירים ביותר אוסרים על חברת החשמל להוריד את השאלטר ומזהירים כי לנושא יש היבטים שונים ומורכבים: מדיני, דיפלומטי, בטחוני, משפטי ואף הומניטרי. דברים דומים נכתבו גם בפניה של מרכז עדאלה לחברת החשמל, כפי שדווח בעיתונות הפלסטינית: "הגדה המערבית מצויה תחת שליטה וכיבוש ישראלי, ולכן גוברת החובה לשמור על חיים תקינים לאוכלוסייה האזרחית ולהתחשב בטובתה. הפרת חובה זו משמעה הפרת חובה המוטלת על מדינת ישראל בהיותה כוח כובש, המוטלת עליה הן מכוח המשפט הבינלאומי ההומניטארי הן מכוח הפסיקה הישראלית. חובה זו גוברת בשל העובדה כי חשמל, כמו מים, אינם מצרך הומניטארי אלא אספקתם מהווה מימוש לזכויות חוקתיות רבות, לרבות הזכות לבריאות ולחיים".
א-שכעה, יו"ר דירקטוריון החברה, אמר לסוכנות הידיעות הפלסטינית כי ניתוק החשמל הוא בעיקרו מסר מדיני שנועד להפעיל לחץ על הנשיא מחמוד עבאס. בסרטון שפרסמה הסוכנות ניכרת הסכמה נרחבת בקרב פלסטינים כי מדובר בעניין פוליטי גרידא וכי ניתוק החשמל הוא ענישה קולקטיבית נגד העם הפלסטיני אשר נועד להכביד עליו את עול הכיבוש. שכעה הסביר עוד כי ישראל ניתקה את החשמל דווקא בצפון הגדה משום שבמרחב זה אין מוסדות בין-לאומיים רבים כמו באזור רמאללה.
החוב הפלסטיני לחברת החשמל הישראלית לא ייעלם מעצמו. הרשות הפלסטינית לא יכולה לגבות ביעילות את תשלומי החשמל ולשלם את חובותיה במועד, ומדינת ישראל אינה מעוניינת בנקיטת צעדי אכיפה דרקוניים, בשל ההשלכות המדיניות והבטחוניות שהדבר יגרור. אולם בו זמנית ישראל אינה מעוניינת לקחת על עצמה את האחריות הישירה לגביית החשמל ברשות. במילים אחרות, ישראל היא הריבון שאינו רוצה באחריות אך בה בעת נמנע מלאפשר לפלסטינים לקיים עצמאות תשתיתית. העיוות הזה נובע מהשתתת היחסים בין ישראל לפלסטינים על הסכם אוסלו, שנחתם לפני למעלה משני עשורים כהסכם ביניים ונועד להיות תחנת מעבר להסכם קבע ולעצמאות שלטונית פלסטינית.
כפי שכתבתי בעבר, ישראל נדרשת לעודד את פיתוח התשתיות ברשות הפלסטינית, ובכלל זה מנגנונים שיסייעו לה לתפקד ולמשול, אם ברצונה להפוך את הרשות למדינה עצמאית ובת-קיימא שתוכל להיות שכנה טובה ואולי אף שותפה של ישראל. כפי שמציין מאן, אלה הם תנאים בסיסיים הנדרשים כדי לקיים את הלוגיסטיקה והלגיטימציה של השליטה הפוליטית. אלא שישראל מעדיפה את הרשות הפלסטינית כקבלן ביצוע מוחלש ותלוי העומד תדיר על סף קריסה; הוא אינו קורס לא רק בשל אינטרס ישראלי אלא גם בשל ההיסוס הפלסטיני לוותר על הישגי אוסלו ועל מקורות העצמה שהאליטה זכתה בהם. אולם המצב המלאכותי הזה, שבו ישראל חובטת ברשות ביד אחת ותומכת בה לבל תיפול ביד השניה, פוגע באמינות של הרשות ומחליש אותה. בסופו של דבר תמצא ישראל את עצמה אוחזת בשק חבטות ריק מתוכן. החלופה העיקרית לרשות הפלסטינית, יש לזכור, היא תנועת חמאס.