פעולת השימור של אתרים או מבנים היסטוריים וארכיאולוגים נשענת על ההבחנה כי לנוכחותם של עצמים מסוג זה בסביבת החיים שלנו יש השפעה רבה על האופן שבו אנו מפרשים את מקומנו בהיסטוריה. דחיפת אתר פיזי מהעבר והצגתו בהווה, בין על ידי פעולת שיקום ושחזור בין על ידי חשיפה ארכיאולוגית, נועדה ליצור קשר ישיר בין המציאות בעבר למציאות בהווה ולהעניק לאחרונה עומק תרבותי ומשמעות היסטורית.
פעולה זו היא כר פורה למימוש אידיאולוגיות לאומיות וליצירה וביסוס של נרטיבים היסטוריים מסויימים. למעשה, שחזור והצגה של שכבות ארכיאולוגיות בתוך "גן ארכיאולוגי" הן פעולות אלימות למדי, שכן חשיפתה של שכבה קדומה מביאה בהכרח להסרתן ולפירוקן של שכבות מאוחרות. המעוניין ללמוד אודות השכבות שהוסרו יאלץ לכתת רגליו למדפי הספריה כדי לעיין בדוחות החפירה וברישומים, מה שמצריך ענין מיוחד וידע מקצועי לא מבוטל. האובייקטים הפיזיים עצמם נשמרים באתרים לא נגישים במיוחד כמו מרתפי רשות העתיקות או מחסני המחלקות לארכיאולוגיה באוניברסיטאות השונות. ההדיוט, מבקר או תייר, ייחשף באתר הארכיאולוגי רק לשכבה המוצגת לקהל ומעניקה לאתר את אופיו, מבלי לדעת על רבדים פיזיים היסטוריים אחרים שהיו קיימים באותו מקום והועלמו בתהליך החפירה.
אותה הסתרה נכונה גם ביחס למבנים משומרים או משוחזרים שאינם "עתיקים". חוק העתיקות הישראלי מסתמך על החוק המנדטורי בהגדירו "עתיקה" כאובייקט מעשה ידי אדם שיצירתו קדמה לשנת 1700. על אובייקטים כאלה להיות מתועדים בדוחות החפירה הארכיאולוגית וחלים עליהם חוקי הגנה שונים. בבסיס החוק טמונה ההנחה כי אובייקט כזה, מעצם היותו "עתיק", הוא בהכרח בעל ערך כלשהו להבנת ההיסטוריה והתרבות החומרית של הארץ. אובייקטים אחרים, ומבנים המאוחרים משנת 1700, אינם מוגדרים כך ועל כן נבחן שימורם בהתאם לתרומתם ל"מורשת" המקומית. כאן מתחברים גנים ארכיאולוגים עם מבנים לשימור בהגדרתם כ"אתרי מורשת".
במסגרת פעולת השימור נבחנים היבטים נופיים, אדריכליים ואחרים הקשורים לאדם או לאירוע מהעבר שראוי להביא אל העתיד. אולם המבנים המשוקמים והמשומרים אשר נועדו לאפשר הצצה אל העבר עשויים רק להרחיק את הצופה ממנו. "פרויקט הפסאז'ים", מפעל חייו הלא גמור של וולטר בנימין, מדגים זאת היטב. דרך שיטוטיו בפריז שרטט בנימין את המפה התרבותית של העיר במאה ה-19 באמצעות המעברים המסחריים המקורים – אתרי העבר שהועלמו בשיפוץ שערך הברון אוסמן בעיר או שנזנחו ולא הונצחו בה באופן רשמי. בנימין קרא תיגר על ה"היסטוריה של מנצחים" הזועקת מהמונומנטים המוגדרים כהיסטוריים וביקש לחשוף את העבר האותנטי והלא מתווך של העיר. אורהאן פאמוק, אשר דן בחלונות ההצצה אל עברה של איסטנבול, הביע רעיון דומה כאשר הסביר כי רק תהליכים כאוטיים יכולים לעצב את המרחב העירוני ולהפכו ל"ציורי"; באף תכנית הנדסית לא מצוירות שלוליות רחוב, עלי שלכת, כתמי טחב על הקירות או ציורי גרפיטי. בנימין ופאמוק, אם כן, שותפים לדעה כי הדרך הנכונה לגלות את העבר היא אותם אתרים לא מתוּוכים, שלא נבחרו ושלא חודשו. לעומת זאת, השיבוץ הסלקטיבי בהווה של אתרים משומרים מהעבר מייצר מורשת ולא מייצג אותה, או, במילים אחרות, מציג את העבר כמשהו שמעולם לא היה: אובייקטים טעונים במשמעויות ובערכים של ההווה.
הבחירה במבנה מסויים לשימור לא דנה בפונקציה שלו בעבר אלא בפונקציה העתידית שלו מבחינה ערכית או כלכלית. סוגיית שימור אתרים ערבים במדינת ישראל מדגימה את הקונפליקט הזה היטב. מעט מאוד משאבים מושקעים בשיקום אתרים בעלי מטען תרבותי והיסטורי ערבי. הדבר בולט במיוחד בהזנחת האתרים הערביים החשובים של הערים רמלה וחיפה או במרכזים ההיסטוריים של הכפרים הערבים בגליל ובמשולש. עמותת "ג'פרא לשימור המורשת הערבית הבנויה" והגיאוגרף ראסם ח'מאיסי, הפועלים להעלאת המודעות לשימור אתרי מורשת ערבים בישראל, הם מהקולות הבודדים הנשמעים כיום בשיח בנושא. כאשר כבר נעשה שימור ושיקום של אתרים שאינם יהודיים- ציונים מושתק הסיפור ההיסטורי שלהם, ומשמעויותיהם מצטמצמות למוטיבים האסתטיים- אדריכליים היבשים הנושאים ערך כלכלי מובהק. בינות לגלריות האמנים והמסעדות של יפו העתיקה, למשל, אין זכר לאנשים שחיו בה, ובשכונת ממילא המשומרת בירושלים, שהיא לא יותר מקניון יוקרתי לתיירים, אין זכר למשמעות שמה של השכונה ולבית הקברות שבצידה – מֻא'מן אללה. בשיא האבסורד יפגשו המבקרים באתריה של עכו העתיקה, שאכן שוקמו בצורה נפלאה, אך המתייר בהם עשוי לחשוב שמאז המאה ה-11 ועד היום חיו בעיר רק צלבנים. גם הסועדים והקונים במושבה הגרמנית בחיפה או בשרונה המשוקמת בתל אביב לא ידעו לעולם כי יושבי ובוני הבתים הציוריים הללו היו תומכים מובהקים של המשטר הנאצי בגרמניה.
אין להסיק מכאן שאין לשמר מבנים ישנים או ליצור אתרי מורשת, אלא שקיימים גם מודלים אחרים לשימור. על אחד מהם ניתן ללמוד מפעילותה של העמותה פלסטינית "רִוַאק", ארגון לא ממשלתי המנוהל מרמאללה ועוסק בשימור ושיקום של מרקמים פלסטיניים בנויים וטבעיים, עירוניים וכפריים. העמותה, שהוקמה בשנת 1991 על ידי האדריכלית סֻעַאד אמירי (המוכרת גם כסופרת מצליחה לאחר שפרסמה סיפורים קצרים על חייה תחת עוצר בימי מבצע חומת מגן), מאגדת מהנדסים, אדריכלים וגיאוגרפים ממוצא פלסטיני המתמחים בשימור ובשיקום. עם ייסודה החלה העמותה לערוך סקר רחב ממדים, שארך עשר שנים, של כל המבנים והמתחמים ההיסטוריים בגדה המערבית וברצועת עזה. התוצאה הייתה מסד נתונים מרשים ובו 50,320 מבנים ומתחמים בנויים שהוגדרו כראויים לשיקום ולשימור, ושרטוט 422 מפות של אתרים היסטוריים.
בשנת 2005 החלה רואק לשקם מבנים היסטוריים תוך מתן דגש על המורשת האדריכלית ועל ההיסטוריה הפלסטינית, אולם לאחר שיקום של מספר מבנים מונומנטלים החליטו אנשי העמותה לשנות כיוון. מתוך הנתונים שנאספו ברואק עד 2007 התברר שכמעט חצי מהמבנים שנדרש להם שימור מרוכזים ב-50 כפרים בלבד. המשמעות הייתה התמקדות בשימור ושיקום של מתחמים שלמים – המרכזים ההיסטוריים של כפרים פלסטינים. מרכזי הכפרים כוללים בדרך כלל את הגלעין הקדום של הכפר, ובו מצויים המבנים העתיקים שנבנו זה על גבי זה במודל שנקרא במונחים גיאוגרפים "כפר מגובב". תהליכי האורבניזציה והמודרניזציה שעברו הישובים הערבים מאז אמצע המאה הקודמת הביאו פעמים רבות לנטישה של מרכזי הכפרים (או של חלקים מהם) ולהזנחתם. אלה הפכו לחורבות נטושות ומשכו אליהם פשע, או נהרסו עם הצטופפות האוכלוסייה בכפר. מכל מקום, בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני נחשבו מרכזי הכפרים העתיקים לבסיס ההיסטורי והנוסטלגי של החיים הכפריים.
ההתמקדות בשימור מרכזי הכפרים תואם את תפיסת השימור החדשנית של רואק: שימור לשם עצמו אינו יעיל ואינו בר קיימא. מטרת השימור, אפוא, היא השבת מרכז הכפר אל תושבי הכפר ויצירת קשר בין מורשת תרבותית לבין פעילות חברתית. החייאת המורשת התרבותית מושגת לא רק על ידי הקמת החורבות מחדש, צביעת הקירות ושחזור האריחים, אלא על ידי הפחת רוח חיים במרחבים הציבוריים המשוקמים על ידי פעילות קהילתית. עיקרון זה ממומש דרך מעורבותם של אנשי הכפר או אלה המתגוררים במתחמים המשוקמים בתהליך השיקום ובהחלטה על יעוד המבנים. אלה אף משתתפים בסדנאות ללימוד טכניקות הבנייה המסורתיות ולוקחים חלק בבנייה עצמה. אחד ממקורות הגאווה של רואק הוא כמות ימי העבודה שמייצרים הפרויקטים האלה עבור האוכלוסייה המקומית. נכון לסוף שנת 2013, מחוסרי עבודה רבים מהכפרים שעברו תהליכי שיקום הועסקו בכ- 170 אלף ימי עבודה והכניסו לכיסם מעל 5 מליון דולר. במסגרת הפעילות של רואק נרתמים גם בתי הספר והמורים המקומיים לסיוע בנטיעת עצים ובהעלאת המודעות לשמירה על הקיים. המבנים המשוקמים עשויים להיות מבנים מונומנטלים, כמו ה"ארמונות" של הכפר ג'מאעין על יד שכם ששוקמו ב-2011, ובתי מגורים פשוטים כמו אלה שבכפר הג'ה שליד קלקיליה, ששוקמו ב-2012.
בניגוד לתצורות השימור המוכרות באתרים היסטוריים בעולם הערבי כמו בעיר המוסלמית של קהיר, או בשיקום מתחמי המדינה והקסבות הכפריות במרוקו, מטרת השימור שעורכת רואק אינה להעלות את ערך המבנים ולהביא לג'נטריפקציה של המתחמים הבנויים, וגם לא להפכם למוצגים מוזיאליים. במיזמים הללו נותרים התושבים המקוריים והקהילות המקוריות בבתיהן כך שהמורשת של האתרים המשוקמים נבנית יחד אתם, בזמן הווה. בתוך המתחמים הכפריים, מעל 100 מבני ציבור ששוקמו הפכו למוקד לפעילות קהילתית הכוללת ירידים וחוגים, ואף נעשו לאבן שואבת לתיירות במקומות שנעדרו ממפת התיירות כמו העיירה דאהריה או הכפר ראס כרכר. השיקום של מתחמי מגורים שלמים הביא גם לחידוש תשתיות – סלילת כבישים ומדרכות ושיקום מערכות מים וחשמל. המודל העסקי מבוסס התרומות של רואק, כמו גם פועלה החברתי, זכו עד כה בפרסים עולמיים רבים, ביניהם פרס מטעם הגוף החשוב בעולם העוסק בשימור אתרי מורשת מוסלמים – קרן אגא-ח'אן.
אופן הפעולה של רואק, שבו אתרים עתיקים משתלבים במרקם החיים הקיים, יכול לשמש כדרך האמצע בין ניתוק המבנה מהקשרו ההיסטורי (כמו במקרה של ממילא) או העמסת יתר של משמעויות היסטוריות (כמו בשחזור בית כנסת החורבה ברובע היהודי בירושלים). העמדת המבנה המשומר או המשוחזר לשימוש הציבור, ושחזורו בעזרת הציבור, מאפשר ליצור עבורו פרשנות רלוונטית מבלי לנסות ולהמציא לו "מורשת". על ידי אימוץ מודל כזה תוכל מדינת ישראל גם לאפשר שיקום של מרכזי כפרים וערים ערביות בשטחה מבלי לחשוש למשמעויות שיגזרו מכך.
