"יש לקבוע את הערבית כמקצוע חובה בכל בתי הספר ולהציב את השליטה בערבית כתנאי לקבלת תעודת בגרות… לא רק כדי שייטיבו לתקשר עם האזרחים הערבים, אלא גם – ואף חשוב יותר – כביטוי לכבוד ולהתחשבות של ישראל במיעוט הערבי בה" (משה ארנס, הארץ, 15.11.2011). לא רבים מכירים את הנתונים: למעלה מארבעת אלפים תלמידי תיכון בישראל ניגשים מדי שנה לבחינות בגרות ברמה של חמש יחידות בערבית ובעולם הערבים והאסלאם. שני תחומי הדעת הללו מהווים מכלול של הכרת המזרח התיכון – שפתו, תרבותו, ההיסטוריה שלו והגיאוגרפיה שלו. הם גם מהווים ראש הגשר החשוב והעיקרי להכרת האחר החי לצידנו, בקרבנו: מיעוט של כמיליון ערבים, דוברי ערבית כשפת אם, אשר קיבלה עם קום המדינה ב-1948 מעמד של שפה רשמית. ידיעת השפה והכרת התרבות של המרחב המזרח תיכוני מאפשרת לחלקנו, אלה שהוריהם, סביהם או חלקים אחרים ממשפחתם עלו ממדינות המזרח התיכון, להכיר טוב יותר ובצורה מעמיקה גם את המורשת האישית שלהם.
לדור הצעיר, בני הנוער החיים במדינת ישראל אשר שפת אמם עברית, יש רק דרך אחת ללמוד את כל אלה: דרך השתלבות בלימודי הערבית והמזרח התיכון בבתי הספר התיכוניים. יש בבתי ספר אלה אפשרות בחירה כזו והיא שם לכל דורש. צריך רק לאפשר לה להתקיים, ובכבוד. ועד ראשי האוניברסיטאות בישראל (ור"ה) קיבל החלטה שעלולה להיות הרת גורל לתחומי הדעת הללו בבתי הספר התיכוניים: שינוי שיטת הבונוסים. בונוס ניתן על ידי האוניברסיטאות לחישוב המשוקלל של תעודת הבגרות, לכל מקצוע שנלמד ברמה של חמש יחידות. הוא שווה לכל המקצועות בתחומי הדעת השונים, באשר הם. החלטת ור"ה היא להעדיף מקצועות מסוימים על פני אחרים: בכימיה, ביולוגיה, פיזיקה, מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספרות, אזרחות ותנ"ך יקבלו התלמידים בונוס מוגדל של 25 נקודות. בכל המקצועות האחרים יקבלו בונוס שנע בין 5 ל-10 נקודות.
הנוער הישראלי מחושב, מעשי ומשקלל את צעדיו תמיד. מה שאינו "משתלם" – אין משקיעים בו. הפיקוח על הוראת ערבית ועולם הערבים והאסלאם מבקש מזה שנים להעצים את לימודי התחומים הללו בקרב תלמידי ישראל, החל מבית הספר היסודי ועד לרמה של 5 יחידות לימוד. עתה יבואו תלמידי דרבנן ויאמרו למוריהם: "בשביל מה? מה יֵצא לנו מזה?" ומדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה ללא עתודה של יודעי ערבית ומומחים למזרח התיכון. סביר להניח כי בתוך זמן קצר מספר הלומדים יקטן, הן בבתי הספר והן באוניברסיטאות, ויכולתנו להבין, להכיר ולדעת את שפת האזור, תרבותו והלכי הרוח שבו תתפוגג. "אנו סובלים לא רק מאי-הבנת המנטאליות הערבית, אלא גם מחוסר התמצאות בהיסטוריה של העמים הערביים ובעיקר מאי-ידיעת השפה הערבית, שהיא הגורם המרכזי המלכד את העולם הערבי" (צבי גבאי, מעריב, 23.10.11).
איני רוצה להתייחס כלל לנושא הביטחוני, למרות שיש הרואים אותו כבעל משקל רב. אני מבקשת להדגיש את הנושאים החברתיים והאקדמיים הנלווים להחלטה זו: מתלמידי תיכון אלה, לומדי הערבית והמזרח התיכון, מגיע המאגר העיקרי של הסטודנטים למחלקות ולחוגים ללימודי השפה והתרבות הערבית וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות.
פינלנד מעניקה מעמד של שפה רשמית לשוודית, שפתם של שכניה, והיא נלמדת כחובה בבתי הספר. בבלגיה, מדינה בעלת שתי שפות רשמיות, תלמידי המדינה חייבים ללמוד את השפה השנייה, זו שאינה שפת אימם, החל בכיתה א'. ובישראל, כמו בישראל, מנמיכים את האחר ומבקשים למוסס את משקלו לכדי מאום.
אצל העוסקים במלאכת ההוראה בבתי הספר התיכוניים קיימת מודעות לבעיות המתעוררות מעצם הוראת המקצוע. המבקשים להכין דור עתידי של מלמדים-מורים שיהיו מיומנים ובעלי יכולת מקצועית ופדגוגית גבוהה, ימצאו את המאגרים האנושיים מרוקנים בתוך כמה שנים. "החורף הערבי" הזה עלול להיות ממושך מאד.
דלית אטרקצ'י היא דוקטורנטית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן. היא מתמחה ביחסי חברה ומדינה במרוקו ובמגרב, בדגש על מקומן של נשים. דלית מלמדת ומדריכה-מפקחת מטעם משרד החינוך על הוראת עולם הערבים והאסלאם (לימודי מזרח תיכון) בבתי ספר תיכוניים.
