קריסת מחירי הנפט בשנה וחצי האחרונה משפיעה באופן דרמטי על הכלכלה העולמית. בהקשר זה, המתחים בין מפיקות נפט גדולות כמו ארצות הברית, רוסיה, ערב הסעודית ואיראן מתוארים בדרך כלל כהתגוששות פוליטית, בשל מעורבותן במתרחש במזרח התיכון. אולם האינטרסים הכלכליים הפנימיים של המדינות הללו הם המעצבים את ההיצע והביקוש המצרפיים בשוק הנפט העולמי.
מאז תחילת הפקתו המסחרית של הנפט בארצות הברית בסוף המאה ה-19 היה מדובר במוצר ספקולטיבי מאוד. למעשה, כמעט כל הסחר בנפט הוא בחוזים עתידיים ולא בסחורה עצמה, כך שלתחזיות יש השפעה גבוהה יותר על מחירו בהשוואה למדדים אחרים. כך, טלטלת ה"אביב הערבי" במזרח התיכון הולידה פסימיות רבה ביחס למחיר הנפט, וזו בתורה הובילה לעלייתו. בלוב, למשל, האפקט הפסיכולוגי בעקבות התערערותו של ממשל קדאפי בלוב הוא זה שגרם לעליית מחיר הנפט ל-120 דולר לחבית. בפועל, הפגיעה הממשית בהפקת הנפט במדינה הייתה מצומצמת יחסית משום שנאט״ו ומדינות אירופיות התערבו להגנת המשאב החשוב (בסוריה הן נהגו אחרת משום שהיקף השאיבה היומי ועתודות הנפט שם נמוכים ממילא).
מאז הקמתו של אופ״ק ב-1960 נמצאה ערב הסעודית בקוטב הפרגמטי של הארגון בכל הנוגע למחירי הנפט (כאשר בקוטב הנגדי היו איראן ו-ונצואלה), מתוך רצון להגן על הפקת הנפט בטווח הארוך מפני מציאת תחליפים. הממלכה הייתה יכולה לספוג מחירים נמוכים משום שעלות הפקת הנפט בה נמוכה ביותר, ומשום שבהשוואה לאיראן ו-ונצואלה אוכלוסייתה דלילה והיא פחות זקוקה לרווחים גבוהים ומידיים כדי לקיים את אזרחיה. שילוב של אופוזיציה פנימית מתחזקת, מחירי מזון גבוהים, אוכלוסיה גדולה של עובדים זרים והשתתפות נמוכה של מקומיים בכוח העבודה, הכריח את ממשלת סעודיה לנקוט צעדים מוניטריים דרמטיים בשנים האחרונות. הגדלה משמעותית של תשלומי ההעברה, העלאות שכר במגזר הציבורי, ומעל לכל חזרה למדיניות בטחון המזון שננטשה בתחילת שנות ה-90, כל אלה הצריכו הכנסות גבוהות במיוחד מייצוא נפט.
באמצע השנה שעברה, לאחר כשלוש שנים של תנודות סביב מאה דולר לחבית, החלה הקריסה הנוכחית במחירי הנפט – מ-105 דולר לחבית ביוני 2014 לכ-35 דולר בתחילת החודש הנוכחי (ירידה של כשני שליש). במונחים ריאליים מדובר כמעט בחזרה לרמת המחירים של 2002, אשר הוגו צ׳אווס טען שלא תחזור לעולם. קריסה בסדר גודל כזה אירעה רק בשנת 1986, כאשר ערב הסעודית דרסה את שותפותיה הסוררות באופ"ק והעלתה באופן דרסטי את מכסות ייצוא הנפט שלה. אולם בניגוד לאותה שנה, הגבירה סעודיה את הפקת הנפט באופן מתון בלבד (עלייה של כשבעה אחוזים) בשנה וחצי האחרונות. מה גרם, אם כן, לקריסת המחירים?
השינוי הגדול בחמש השנים האחרונות הוא מדיניות העצמאות האנרגטית של ארצות הברית, שעמדה גם במוקד מערכת הבחירות האחרונה במדינה. ארצות הברית כמעט הכפילה את הפקת הנפט שלה בשנים אלה, וצמצום יבוא הנפט אליה הוא הגורם העיקרי לירידת מחירי הנפט בעולם. בעבר, למשל בסוף שנות ה-90, המדינות החברות באופ"ק ניסו לצמצם יחדיו את מכסות הפקת הנפט כדי לייצב את המחירים. הפעם הן לא מצליחות להגיע להסכמה בעניין זה משום שאף אחת מהחברות המרכזיות בארגון אינה מוכנה להיות זו שתצמצם את מכסות ההפקה, וללא ערב הסעודית ממילא לא ניתן להגיע להסכמה. זו, ומדינות אחרות, חוששות עוד כי מחירים גבוהים יעודדו את האצת הפיתוח של פצלי שמן, שיגדיל עוד יותר את היצע הנפט בעולם. לתסבוכת הזו יש להוסיף את רוסיה, שבשל צרותיה הכלכליות זקוקה נואשות להגדלת הרווחים מייצוא נפט ולכן מעלה גם היא באופן מתון אך מתמיד את הפקת הנפט שלה.
ההעלאות המתונות של מכסות ההפקה, לצד הירידה בביקוש בארצות הברית, יצרו עודף היצע בשוק העולמי שצפוי להותיר את מחירי הנפט ברמה נמוכה בטווח הקרוב. ערב הסעודית וכל מדינות המפרץ מסוגלות לספוג את הנזקים הללו לעת עתה, בהיותן המדינות בעלות יתרות המט״ח הגבוהות ביותר בעולם (ובל נשכח כי ARAMCO עדיין מכניסה לבית המלוכה הסעודי קרוב ל-400 מיליון דולר ליום).
השיח הציבורי על המזרח התיכון נוטה להתמקד בהתנגשויות הפוליטיות-דתיות בין מעצמות בין-לאומיות ואזוריות, אולם ניתוח יבש של מהלכיהן חושף מדיניות מפוכחת יחסית המרוכזת במילוי צרכים פנימיים ולא בחתירה לעימות. הנרי קיסינג׳ר טען כי מדיניות החוץ היא רק הציפוי על העוגה, שהיא מדיניות הפנים. לכן, לפני שממהרים לנתח את ״מלחמת המחירים״ והיקפי הפקת הנפט במזרח התיכון עדיף להכיר את המשקים עצמם ואת האינטרסים הפנימיים של השחקנים החשובים.
