הטריגר המיידי לפרוץ גל האלימות הנוכחי במזרח ירושלים היו שמועות על מזימה של ממשלת ישראל, בהובלת השר ארדן, לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית/אל-חרם א-שריף; הפלסטינים חששו כי הממשלה מבקשת לחלק את המקום הקדוש בין יהודים למוסלמים כפי שהונהג במערת המכפלה בחברון. לשמועות ולתיאוריות מזימה יש כוח הרסני בסכסוך, והדרך לאלימות האבנים הייתה קצרה.
אולם התפרצות זו היא חוליה נוספת במיני-אינתיפאדה בירושלים שהחלה עוד בקיץ 2014. ברקע לה עמד משבר כלכלי-חברתי, פוליטי, תרבותי ומנהיגותי חמור שבו שרויים הפלסטינים בעיר מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000. ניוונה של ירושלים המזרחית הותיר את הדת כמפלט לסולידריות קבוצתית, והאסלאמיזציה המואצת שעוברים תושבי מזרח העיר, שבין מאפייניה התמיכה הגוברת ב"מפלגת השחרור" ובחמאס, חיזקה גם את מעמדו של מסגד אל-אקצא כסמל דתי-לאומי מאחד.
סיבה חשובה נוספת להפיכתה של אל-אקצא למוקד של מאבק בישראל היא זרם המבקרים היהודים בהר הבית, בעיקר אנשי הימין הקיצוני. בארבע השנים האחרונות הוכפל מספרם, בעיקר בשל הקמתן של עשרות עמותות ואגודות למען הר הבית. ביקורי היהודים בהר הבית מתקיימים בחסות המשטרה, וסביר להניח שזו פועלת בהנחיית הדרג הפוליטי, קרי, ראש הממשלה והשר לביטחון פנים.
העמותות היהודיות הרחיבו את פעילותן לחוגים שונים של האוכלוסייה; הן אילצו את צה"ל לאפשר לקצינים וחיילים לבקר בהר הבית בהדרכתן, עמותות של נשים השרישו נוהג של ביקור כלות בערב חתונתן בהר הבית, ונערכים סיורים בהר הבית במסווה של מחקרים מדעיים (בתחום הבוטניקה למשל). תופעות אלה, לצד ביקורים של שרים וחברי כנסת (שר החקלאות אורי אריאל, הנוהג מפעם לפעם לעלות להר הבית, נכנס ערב ראש השנה למקום והתפלל בהפגנתיות), עוררו בקרב הפלסטינים את החשד כי היהודים מתכוונים להשתלט על המסגד.
הפעילות היהודית המואצת בהר הבית גרמה תגובת נגד בצד הפלסטיני, ובין היתר הוקמו אגודות המוראביטון והמוראביטאת. בגל הנוכחי של האלימות מעורב תמהיל של גורמים: חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית, פתח, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, חברי הכנסת הערבים, והרשות הפלסטינית, ששגריריה הרימו קול צעקה במדינות הערביות והמערביות. המלך עבדאללה איים, מצרים הזהירה, סעודיה גינתה, ובמערב, כולל בארצות הברית, נשמעו זמירות דומות: הכל חוששים ממלחמת הדת האיומה שמהומות באל-אקצא עלולות להצית.
ראש הממשלה נתניהו וחברי ממשלתו הצליחו להסיט את הדיון הציבורי והתקשורתי מהבעיות האמיתות של ירושלים והר הבית/אל-אקצא לטיפול במיגור אלימות האבנים ובקבוקי התבערה. על פי הוראתו של נתניהו נצרו שרי הממשלה את לשונם בכל הקשור להר הבית, להוציא השר לביטחון פנים גלעד ארדן שהצהיר כי יש לדון בהסדרים חדשים במקום, ושרת התרבות שדרשה מנתניהו להעניש את הפלסטינים ולסגור בפניהם את הר הבית. הצהרות אלה שפכו שמן על מדורת האלימות. נתניהו, מצדו, הודיע כי ישראל תשמור בקפדנות על הסטטוס-קוו בהר הבית. אולם אף אחד אינו מאמין לו יותר: לא במערב, ובוודאי לא בצד הפלסטיני. ואכן, שלשום, כשהמתיחות בהר הבית עודנה בשיאה, נכנסו למתחם כמה מאות מאנשי הימין הקיצוני תחת אבטחה משטרתית כבדה.
עבור כ-300 אלף הפלסטינים במזרח ירושלים, המהווים 37% מכלל תושבי העיר, אל-קודס היא שטח כבוש בדיוק כמו הגדה המערבית ועזה. אף שהם תושבי קבע במדינת ישראל, הפלסטינים של מזרח ירושלים אינם שונים בהתנהגותם, במאפייניהם החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, ובזיכרון וברגש הקולקטיבי שלהם מהפלסטינים המתגוררים בשטחים. התודעה הלאומית של צעירים מזרח-ירושלמים דומה לזו של צעירים ברמאללה ובשכם, ובעיר מתקיימת פעילות של חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית והפתח וכמובן של הרשות הפלסטינית.
אף שהפלסטינים במזרח ירושלים משולבים עמוקות במרקם העירוני, מדובר בתופעה אינסטרומנטלית בלבד החשובה לצרכי קיומם היומיומי. רצונם להמשיך להיות תושבי מדינת ישראל אינו הופך אותם לאוהבי ציון, והוא נובע מהעדפתם ליהנות מההטבות שהשלטון הישראלי מעניק לאזרחיו עד שיימצא פתרון מדיני לסכסוך. זיקתם הקולקטיבית לירושלים היא דתית, היסטורית, תרבותית ולאומית, ומכוחה הם תובעים את זכויותיהם בעיר.
האבנים כנשק בידי הפלסטינים אינן תופעה חדשה, ותולדותיהן כימי הסכסוך עצמו. מאז 1967 קשה למצוא יום אחד שבו לא השליכו פלסטינים אבנים לעבר ישראלים, כולל במזרח ירושלים. את הטקטיקה הזו מזינים רגשות קולקטיביים של שנאה, כעס, פחד, פגיעה בכבוד וכמובן רגש דתי. בלקסיקון הפלסטיני של הסכסוך האבן היא "נשק לבן", חלק מהתנגדות עממית המותרת לשיטתם על פי אמנת האו"ם במסגרת המאבק בכוח כובש. האינתיפאדה הראשונה אף הוכתרה בשם "אינתיפאדת האבנים".
הצעירים הפלסטינים ימשיכו להשליך אבנים, וצעדי ההרתעה עליהם הכריז ראש הממשלה לא ירתיעו אותם: חוקים, צווי מעצר והגבלות לא ידכאו אוכלוסיה המקיימת מיני-אינתיפאדה עממית ודתית. מובן כי יש לטפל במלוא החומרה באלימות לסוגיה כדי להשיג רגיעה מהר ככל האפשר. אולם רגיעה זו תהיה זמנית בלבד ללא שינוי המדיניות הממשלתית במזרח ירושלים והקפדה על הסטטוס-קוו-אנטה בהר הבית. אחרת, ההתפרצות הבאה היא עניין של זמן.
ד"ר רוני שקד הוא עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים
