האינתיפאדה הלא מוכרזת שפוקדת את ישראל זה ארבעה חודשים מעמידה את הדרג המדיני בדילמה קשה. הממשלה הצליחה לייצר קונצנזוס פנימי רחב סביב פרשנותה לאירועים, ובשיח הציבורי כמעט לא מתקיים דיון ביקורתי בזיקה שבין האירועים הביטחוניים לבין המדיניות הכוללת בשאלה הפלסטינית. מאפייניה הלא-שגרתיים של האינתיפאדה, וההבדלים בינה לבין האינתיפאדות הקודמות (ובעיקר השניה) ששיבשו קשות את החיים בישראל, מקנים לממשלה אף הם אורך נשימה וחסינות ציבורית.
עם זאת, האתגר הבטחוני עומד בעינו, והטרור הפלסטיני הבלתי-מאורגן ממשיך להיות נוכח כמעט בכל זירה שבה קיימת מציאות דו-לאומית, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. הצעדים להקטנת החיכוך – ה"הבנות המרובעות" ביחס לסטטוס-קוו בהר הבית, הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק ומסע התיווך של שר החוץ קרי – התבררו כלא יעילים.
המצב הזה מקרב את הדרג המדיני בישראל לנקודת היפוך. זו הנקודה שבה האינתיפאדה השלישית עלולה להפוך מ"הפתעה" אשר נכפתה על ישראל להזדמנות העומדת בדרכה של ממשלת הימין לקדם את יעדיה ארוכי הטווח. היפוך שכזה כרוך, למעשה, בויתור על המאמץ שאפיין עד עתה את צעדיהן של הממשלה ושל זרועות הביטחון להחזיר את המערכת הישראלית-פלסטינית לנקודת שיווי המשקל הקודמת שלה. עתה תוכל ממשלת הימין לנסות לעצב את המערכת מחדש באמצעות עידוד תהליך הפרגמנטציה של הרשות הפלסטינית.
המרה של שיתוף הפעולה בין ישראל לבין האליטה הפלסטינית לפירוק של הרשות אינו מנותק מן ההקשר ההיסטורי של המדיניות הישראלית כלפי המערכת הפלסטינית מאז 1967, אז התאחדו כל חלקי המערכת הפלסטינית תחת שליטתה של ישראל בעקבות כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים. למעט מה שניתן להגדיר כמובלעת הזמן של "תהליך אוסלו" נשענה המדיניות הישראלית על מאמץ שיטתי לפירוק המערכת הפלסטינית ליחידות משנה במטרה להבטיח שליטה ביטחונית ופוליטית אפקטיבית יותר באוכלוסיה הפלסטינית. למעשה, המודל הזה עומד גם בבסיס התעקשותן של ממשלות המרכז והימין בישראל להמשיך ולקיים את שלטון חמאס ברצועת עזה ולא לנצל את ההזדמנויות למוטטו.
2.jpg "האינתיפאדה הראשונה (Robert Croma, flickr)")
האינתיפאדה הראשונה (תמונה: Robert Croma, flickr)
לנוכח התמשכות האלימות דומה כי החלופה של פירוק הרשות הפלסטינית קוסמת לישראל יותר ויותר. ראשית, משום שישראל לא תוכל לנתק לאורך זמן את המצב הבטחוני מהקפאון המדיני. שנית, משום שהרשות הפלסטינית, למרות חולשתה, מסמלת את התביעה הפלסטינית לעצמאות ולריבונות. פירוקה מקפל בתוכו הזדמנות עבור ממשלת הימין לא רק להדיפת הלחצים הבין-לאומיים להתנעה מחודשת של המשא ומתן, אלא גם לביסוס הכיבוש בגדה המערבית ובעיקר בגושי ההתנחלויות הגדולים.
את הפרסומים האחרונים בתקשורת על עמדת הממסד הצבאי-בטחוני בנוגע ליציבותה הפנימית של הרשות הפלסטינית יש לראות, על כן, כביטוי למתח בין הממסד הזה לבין ממשלת הימין סביב מאזן הנזק והתועלת בתרחיש התמוטטותה של הרשות הפלסטינית. אם יכריע הדרג המדיני בחלופת החלשתה של הרשות הוא יידרש להעמיד תפיסה חדשה של שליטה עקיפה המבוססת, למשל, על עידוד כוחם של גורמי שלטון מקומיים-אזוריים כתחליף לשלטון המרכזי של הרשות הפלסטינית. רעיונות מסוג זה אינם חדשים לגמרי ומופקדים בכספות הוירטואליות של ארסנל הפתרונות הישראלי, דוגמת היוזמה להקמת "אגודת הכפרים" מסוף שנות השבעים.
אם בהשוואות היסטוריות עסקינן, זה המקום להזכיר כי ממשלת שרון עמדה מול דילמה דומה בעקבות האינתיפאדה השניה בספטמבר 2000. אז החליטה ישראל, גם לנוכח הפיגועים המחרידים ברחובותיה, למוטט את הרשות הפלסטינית של ערפאת במבצע "חומת מגן". עם זאת, ועדיין תחת מנהיגותו של שרון, אפשרה ישראל את תהליך שיקומה ובנייתה מחדש של הרשות הפלסטינית של אבו מאזן, אשר הוגדר על-ידי ראש ממשלת ישראל כ"עוף נטול נוצות", מתוך הבנה ליתרונות הגלומים במודל של שליטה פלסטינית עצמאית במרחב הגדה המערבית. האם תצעד ממשלת הימין הפעם את הקילומטר הנוסף כדי להיפרע סופית ממי שנתפס בעיניה כמכשול האחרון בדרך לקבורת חזון שתי המדינות?
