התקשורת והמרחב הפוליטי בישראל געשו בעקבות נאומו של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שבו טען כי ישראל מוציאה פלסטינים להורג ללא משפט, ושכך נעשה גם במקרה של הנער אחמד מנאסרה. בלהט הדברים לא טרחו עיתונאים, עורכים ופוליטיקאים לבדוק מה עוד היה בנאום ולנתח את המסר הרב-מימדי העולה ממנו.
כידוע לכל, הילד הפלסטיני לא חוסל ואף לא נורה, וכמה מאירועי הטרור האחרונים הוצגו באופן שקרי על ידי הפלסטינים. לגבי טענתו הכללית של אבו מאזן, לפיה הוצאה להורג היא המדיניות הישראלית הנוכחית, ראוי לציין שני דברים: ראשית, הטענה הזאת אומצה לאחרונה על ידי כל הפוליטיקאים הפלסטינים, מחמאס ומפתח כאחד. אילו היה אבו-מאזן מתייחס לאירועים כאל "מתקפות טרור", הוא היה מאבד את שארית הלגיטימיות שלו בציבור הפלסטיני ואולי בסופו של דבר גם את השליטה במנגנוני הביטחון שלו. אלה, נכון לשעה זו ולטענת צה"ל, ממשיכים בתיאום הבטחוני עם ישראל.
שנית, משטרת ישראל פרסמה הודעה לפיה לא ברור אם הערבייה מנצרת שנורתה בעפולה הייתה מחבלת. כלי התקשורת הפלסטינים משקרים ומעוותים את המציאות לא מעט גם בימים רגילים, אבל אין לשפוט את סצנת התקשורת הישראלית לפי אותם סטנדרטים מקצועיים. ביחס לתקשורת פתוחה, הכיסוי הישראלי של האירוע בעפולה היה גרוע מאוד.
נתניהו ואבו מאזן (צילום: משה מילנר, לע"מ)
בנאומו של אבו-מאזן היו כמה פסקאות שנקברו תחת הררי הזעקות על השקר. להלן אחת מהן:
"סירובה של ממשלת ישראל ללחוץ את ידינו המושטות לשלום צודק, שיבטיח את זכויות עמנו, חירותו, וכבודו הלאומי, וכן התעקשותה על הבנייה בהתנחלויות ועל הכתבת (מדיניותה) — אלה הן הסיבות להיעדר ביטחון ויציבות. השלום, הביטחון והיציבות לא יושגו אלא כשיסתיים הכיבוש הישראלי ותוקם מדינת פלסטין הריבונית, שבירתה אל-קודס, בגבולות ארבעה ביוני 1967. מכאן אני קורא לבני עמנו, בכל מקום בו אתם נמצאים, לדבוק זה בזה, להתאחד, ולהיות ערים לתוכנית הישראלית שמטרתה להכשיל את הפרויקט הלאומי שלנו. לעולם לא נזניח את ההגנה על בני עמינו, וזו זכותנו."
בחלק קודם של הנאום הודה אבו-מאזן לשהידים מהזמן האחרון, אבל הזדרז מיד לומר כי "נמשיך את מאבקנו המדיני, הלאומי והחוקי. לא ניפול בני ערובה להסכמים אותם לא מכבדת ישראל". רוצה לומר: תודה רבה על ההקרבה אבל היה לי מספיק; תנו לי לפעול באפיקים הלא אלימים.
הייחוד המאפיין את גל האלימות הנוכחי הוא בכך שלמרות ההאשמות ההדדיות בהסתה והתרת דם, מנהיגי ישראל והרשות הפלסטינית אינם מעוניינים בהמשך הטרור הספונטני. לראייה — נתניהו ועבאס מדברים עכשיו בתיווך אמריקני. חמאס מצדו מנסה "ללכת עם ולהרגיש בלי" – הארגון מביע תמיכה נלהבת בפעולות מהגדה ושולח את הציבור העזתי לעימותים בגדר הרצועה, אבל נמנע לחלוטין מירי רקטות (השיגורים מהזמן האחרון בוצעו על ידי ארגונים סלפים) בשל חוסר רצונו בהסלמה ובמלחמה נוספת בדרום.
השקר האומלל של אבו-מאזן פוגע בסיפור שמנסים הפלסטינים לספר ובסימפטיה האירופית למצבם, אולם הנשיא הפלסטיני הוא עדיין קבלן ביטחון בשירות ממשלת ישראל, ואם ייתן לכאוס להשתולל יהא הדבר בבחינת התאבדות פוליטית עבורו. מי שרוצה בהסתלקותו של עבאס מהזירה צריך להיות מוכן לכבוש מחדש את הגדה, על כל המשתמע מכך.
עמיר טאובר הוא חוקר עצמאי של התקשורת הפלסטינית
