מחרתיים יקראו בבתי הכנסת את פרשת שמות. כדאי לכולנו לקרוא בפרשה, לשים לב במיוחד לנאום ההסתה של פרעה כלפי בני ישראל, ולנסות להפיק ממנו לקח או שניים עבור המציאות העכשווית שלנו.
פרעה מוצג בפרשה כמלך ש"לא ידע את יוסף", כלומר לא הכיר את היסטוריית היחסים המורכבת של בני ישראל עם ממלכת מצרים, ואת התרומה המכרעת שהרים יוסף לתקומתה של ממלכת מצרים ולעמידתה בשנות הרעב. עם עלותו לשלטון זיהה פרעה את בני ישראל כיסוד זר בממלכה ואמר לעמו (שמות א', ט' – י'):
"הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לו, פֶּן-יִרְבֶּה. וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".
"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו": בני ישראל אמנם חוו גידול משמעותי במצרים, אולם הם ישבו בחבל ארץ מובחן (ארץ גושן), ובוודאי היוו מיעוט לעומת כלל תושבי מצרים. היסוד שגרם לפרעה לראות אותם כרבים מן המצרים היה זרותם. הזר הוא תמיד מובחן, ולכן קבוצת הזרים נראית גדולה מכפי מדותיה האמיתיות.
"הבה נתחכמה לו, פן ירבה": צריך לנקוט אמצעים מידיים, לפני שהזרים הללו יתרבו עוד יותר. כאן מתגלה גם הכשל הלוגי של טיעון פרעה, שהרי אם בני ישראל רבים מן המצרים, החשש הוא לא מריבוי נוסף שלהם. אין זאת, אלא שהפחד והשנאה משבשים את השיפוט ההגיוני. אין צורך בטיעון סדור כדי להסית את ההמונים נגד קבוצת הזרים. די להעביר להם את תחושת הסכנה שהזרים כביכול מהווים.
"והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ": הטיעון המוחץ המצדיק את רדיפת בני ישראל הוא החשש שהם ישמשו גיס חמישי נגד מצרים בעת מלחמה. העובדה שבני ישראל התיישבו בארץ מצרים כתוצאה מהזמנה של מלך קודם, העובדה שהיו נאמנים למלכים הקודמים והעובדה שאחד מהם מילא תפקיד קריטי בממלכה – כל אלה אינן משנות. החשוב הוא החשש בעלמא מפני הקבוצה הזרה. פרעה גייס את הטיעון ה"בטחוני" ויצר קשר בין אויב חיצוני מדומה לבין הגורם הפנימי הזר.
זהו נאום קלאסי של שנאת זרים. הסכנה שבזר אינה טעונה הוכחה. הזר מסוכן מעצם היותו זר. התנ"ך אינו מספר על איום חיצוני שהיה באותה עת על מצרים, אך קיומו של איום זה, או היעדרו, אינם חשובים. החשוב הוא היכולת של פרעה להשתמש בקבוצת הזרים כמוקד של שנאה וכיעד להתנפלות.
מכאן החלה סאגה של התנכלויות ששיאה בגזירה "כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו". תחילה לא נתן פרעה הוראה כוללת. הוא קרא לשתי המיילדות של העברים, והורה להן להרוג את התינוקות הזכרים. המיילדות סירבו, וזכו לגמול אלוהי בדמות רכוש רב. המקרה שכנע את פרעה לנקוט מדיניות מרחיבה הרבה יותר (פס' כ"ב): "וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן".
הנטיה שלנו היא לראות את ההוראה כמכוונת לילדי בני ישראל, אולם לא כך הדבר. קריאת הטקסט כפשוטו מראה שההוראה חלה על כל תושבי מצרים. אם היה פרעה רוצה לכוון את הצו כלפי בני ישראל היה נוקט בשמם. כך פירש ר' יוסי בן רבי חנינא בתלמוד הבבלי (סוטה, פרק א', דף י"ב ע' א'): "אף על עמו גזר". ורש"י פירש: "שנאמר, כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים". רש"י הוסיף מדרש, לפיו ביום בו נולד משה באו אל פרעה מגידי העתידות שלו ואמרו לו שנולד מושיע לבני ישראל, אך אינם יודעים אם הוא מצרי או מבני ישראל. לכן הורה פרעה להרוג את כל התינוקות הבנים במצרים.
נחזור לנאום פרעה. שנאת זרים היא תופעה שימיה כימי האנושות. לכולנו יש נטיה טבעית לראות בזר ובשונה גורם מאיים, החשוד תמידית בחוסר נאמנות. גיס חמישי. לא תמיד צריך סיבה מוצקה לכך, ודי באיום ההיפותטי "והיה אם תפרוץ מלחמה" כדי להסית את ההמונים נגד קבוצת האחרים.
התוצאה של נאום פרעה היתה גזירת שמד שכוונה כלפי כל עמו. פרעה החל להביא חורבן על מצרים עוד לפני שהקב"ה הנחית עליה את עשר המכות דרך מטהו של משה רבנו.
נאום פרעה צריך לשמש עבורנו נורת אזהרה המהבהבת בעוצמה נגד הסכנה שבשנאת זרים. הדלקת מדורות השנאה וההסתה נגד קבוצות של זרים ומיעוטים, וניסיון להתנכל להן בתואנות שווא תוך שימוש ציני ברתיעה הטבעית שלנו מפני הזר והשונה, עלולה להתגלגל במהירות לסופת אש שתכלה גם את קבוצת הרוב, ובראשה את אלו אשר הציתו את הבעירה מלכתחילה.
