מדיניות הגרעין של מדינת ישראל עמדה במוקד של מחלוקת גדולה בקרב מקבלי ההחלטות בצמרת הפוליטית הישראלית עוד בשנות החמישים המוקדמות. בראשית שנות השישים, לאחר שהתקבלה החלטה מאחורי גבה של הממשלה לפתוח במיזם גרעיני, וכשהסתבר כי הפרויקט תובע תקציבים אדירים מאוצר המדינה, הנושא נידון במספר דיונים מכריעים.
בוויכוח זה טענו אישים כמו יגאל אלון ויצחק רבין שהתגרענות של מדינת ישראל תוביל לגרעון הסכסוך הישראלי-ערבי ותסכן את המדינה, משום שסדרי הגודל והמרחב באזור אינם מאפשרים מאזן הרתעה גרעיני יציב יחסית, כמו זה שהיה בין ארצות הברית לברית המועצות. במילים אחרות, "מאזן האימה" שייווצר יפעל לרעת ישראל, משום שיריבות אזוריות ששטחן גדול באופן משמעותי מזה של ישראל לא תזדקקנה לארסנל גרעיני גדול כדי להשמיד את ישראל, בעוד שישראל תזדקק לארסנל עצום, לרבות "יכולת מכה שניה", כדי להרתיע את אויבותיה ביעילות. המתנגדים להתגרענות בממסד הצבאי-פוליטי הישראלי סברו כי החזקה של ארסנל כזה תשעבד את כלכלת המדינה והעדיפו להשעין את בטחונה על הרתעה קונבנציונאלית.
בעקבות דיונים אלה התקבלה פשרה בין שני הצדדים בוויכוח. עיקרה היה אימוץ של מה שכונה לימים "מדיניות העמימות", ולפיה ישראל אינה מאשרת או מכחישה כל פרט מידע מהותי הנוגע ליכולתה הגרעיניות הצבאיות. ברוח זו הצהירו מדינאים שונים מאז אין ספור פעמים כי ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני לאזור.
משה דיין היה המדינאי הבולט ביותר שתמך בהרתעה גרעינית מפורשת והמליץ מספר פעמים על מעבר מעמימות להרתעה גלויה. הסיפורים על הצעתו של שמעון פרס לערוך ניסוי גרעיני ערב מלחמת ששת הימים, או הצעתו של דיין לבצע "איתותים גרעיניים" ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, ידועים, אולם בשורה התחתונה ישראל לא הכריזה שיש לה נשק גרעיני, לא ביצעה ניסוי גרעיני ולא הציבה נשק גרעיני במערך הכוחות האופרטיביים שלה – התנאים המקובלים להכרה במדינה כבעלת יכולת גרעינית צבאית. העמימות הזו סייעה במניעת גרעונו של המזרח התיכון, ואף העניקה לישראל לגיטימציה (ולו "מתחת לשולחן") למנוע בכוח את התגרענותן של מדינות אחרות באזור (עיראק בשנת 1981 וסוריה בשנת 2007).
מדיניות העמימות היא פיקציה דיפלומטית, ולא בכדי היו שטענו שמגיע לה פרס ישראל לביטחון: היא פיקציה משום שאין זה סוד ש"על פי מקורות זרים" (ואחרים) ישראל היא מדינה בעלת יכולת גרעינית, וכל אדם יכול לקרוא על כך ב"ויקיפדיה". היא דיפלומטית מכיוון שהיא ממלאת תפקיד חשוב מאין כמוהו בזירה הבין-לאומית. לא מדובר בהמצאה שנועדה לסבן את הגויים בארצות הברית ובאזור, אלא רכיב משמעותי באסטרטגיה הישראלית למניעת פתיחתו של מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון.
בשנים שחלפו שיחקה מדיניות העמימות לטובת מקבלי החלטות ערבים שהתנגדו לפרויקט גרעיני במדינותיהם וטענו באזני מתנגדיהם כי גם לישראל אין נשק כזה. מובן שהם לא הלכו שולל אחרי מדיניות העמימות, אלא שזו שירתה אותם בויכוח הפנימי והיוותה תירוץ יעיל לבלימת מה שנראה להם כהרפתקה מיותרת מבחינה מדינית, צבאית, כלכלית ופוליטית. למעשה, לולא הייתה בצד הערבי מחלוקת הדומה לזו ששררה בישראל באמצע המאה הקודמת, מדיניות העמימות לא הייתה הכרחית.
כל הדברים הללו ידועים לכל מי שעוסק בנושא זה. עם זאת, בשונה מהמתרחש בתקשורת הבין-לאומית, בעיתונות הישראלית אין כמעט התייחסות לקשר בין הסכם הגרעין עם איראן לבין מדיניות העמימות. אין גם דיון מושכל בשאלת עמדתו של ראש הממשלה נתניהו בעניין מדיניות העמימות.
החשאיות שאופפת את הסוגיה והצנזורה הכבדה לא סיפקו הזדמנויות רבות לחוקרים לעמוד על השקפתו של נתניהו בעניין זה. עם זאת, בשנת 2001 התנהל "דו קרב גרעיני בין נתניהו לשרון", כלשונה של כותרת צעקנית ב"ידיעות אחרונות" שנשכחה מלב. בכתבה נטען כי ראש הממשלה לשעבר נתניהו "מציע לבטל את מעטה החשאיות על הסוגיות הקשורות ביכולתה הגרעינית של ישראל, אם יתברר שאיראן השיגה נשק גרעיני". נתניהו, כך נטען, דיבר ברוח זו במספר דיונים סגורים שדנו בהתקרבותה של איראן ל"רגע האל-חזור" במאמציה הגרעיניים. נתניהו אף ציין כי "יש לפתח מפקדות לאומיות שיהיו אחראיות על שיגור 'המכה השנייה' במקרה שאיראן תנחית מכה גרעינית ראשונה על ישראל". בהתבטאות יוצאת דופן וחריגה בכל קנה מידה הגיב ראש הממשלה דאז, שרון, באמירה כי לנתניהו אין שום סמכות להציע הצעות בעניין זה וכי דברים שייאמרו בסוגיה זו משמשים עילה לתביעה משפטית. "מי שעושה דבר כזה, דינו אינו שונה מדינו של מרדכי ואנונו", ציין שרון.
בניתוק מהשאלה האם הסכם הגרעין אכן יעלה את איראן על מסלול גרעיני צבאי בעתיד, ראוי להזכיר עתה כי מי שמכהן כיום כראש ממשלה קבע, בזמן שבו איראן עדיין הייתה רחוקה מרכישת נשק גרעיני, כי ישראל תידרש לבצע מודיפיקציה במדיניותה הגרעינית בתרחיש כזה. כחוקר של העידן הגרעיני אני מוצא את המחשבה הזו מדאיגה לא פחות מהאינטריגות והדיפלומטיה הגרעינית האיראנית.
אדם רז עובד במרכז הרעיוני-חינוכי בקרן ברל כצנלסון ופרסם מספר מחקרים בנושאים הקשורים לפוליטיקה ונשק גרעיני בישראל ובמזרח התיכון
