המאבק הפוליטי האזרחי במדינת ישראל מגיע להישגים רק לעיתים רחוקות. הכעס הציבורי על הזרמת סכומי עתק לרבבות חרדים המעדיפים לא לעבוד נתקל באדישות פוליטית ונבחרי הציבור בכל המפלגות ממשיכים בשלהם כאילו אין להם שום מחויבות לציבור ששלח אותם. גם הכעס על שוד הקופה הציבורית ועל השחתת כסף לריק, בשטחים ומחוצה להם, נענה כרגיל בנאומים פטריוטיים ובתירוצים שונים. במשך שנים אנחנו נאנקים במיסוי כבד לשכבות הביניים ואיננו מצליחים לשנות דבר. הסיבה העיקרית היא שהשיטה הפוליטית מחייבת יצירת קואליציות בעייתיות, והרצון לשבת על כס השלטון מחייב את הפוליטיקאים למכור את נכסי הציבור בזול תמורת תמיכה פוליטית. האם ייתכן שיש דרך אחרת להיאבק בשיטה?
למראה גל המחאה הנוכחי נזכרתי שלפני כמה שנים העלה המחזאי והבמאי טום סטוֹפַּרד בלונדון מחזה בשם "רוק'נרול". כדרכו בקודש היה זה מסע בימתי ארוך ומפותל בין אנגליה לבין צ'כיה, שאפילו על הבמה נמשך יותר משלוש שעות. מאחורי החזות המוזיקלית רצופת שירי פינק פלויד, הגרייטפול דד והרולינג סטונס, הציע סטופרד תזה מעניינת: הדיקטטורה הבולשביקית, העריצות הנוראה שדיכאה אוכלוסיות ענק לאורך שישים שנה מאחורי מסך ברזל, לא התמוטטה בגלל רונלד רייגן ותכנית מלחמת הכוכבים, וגם לא בגלל הכישלון הכלכלי של המשטרים הקומוניסטיים או השחיתות האנדמית שפשתה במפלגת השלטון. כל אלה אכן החלישו את המערכת, אבל מה שמוטט אותה היה הרוק'נרול.
באמצעות סדרת דמויות שבראשה סטודנט צ'כי שהגיע לאנגליה והתאהב במוזיקה החדשה של שנות השישים, ואפילו נפגש להרף עין עם סיד בארט, ופרופסור אנגלי מרקסיסט המאבד לאורך השנים את אמונתו ותמימותו, מראה סטופרד איך חבורת הצעירים שהאזינה למוזיקה הזאת, גידלה שיער ופיתחה חשד עמוק כלפי כל אמת המוכתבת מלמעלה, הפכה את הממסד הקומוניסטי האטום והחנוט בתפיסותיו הישנות לדינוזאור לא רלבנטי. המשטר הבולשביקי לא התמוטט במהפכה, מסכם סטופרד. בשלב מסוים הוא פשוט נראה אידיוטי מדי ונעלם כמו חתול צ'שייר.
אמנם המערכת הפוליטית הישראלית אינה טוטליטרית אבל היא מחזיקה באידיאולוגיות מיושנות ובאידיאלים שעבר זמנם ממש כמו המערכות שמעבר לגבול או מעבר למסך הברזל. האנשים ברוטשילד לא יציתו עגלות זבל ולא יזרקו עגבניות על שוטרים, שלא לדבר על אלימות של ממש, אבל כמו הרוקיסטים של מזרח אירופה הם נאבקים גם באמצעות שירים ומוזיקה. זו מהפכה רכה ולכן אולי לא תייצר תוצאות במהירות. היא לא תשנה את שיטת השלטון מחר, ואולי לא תשיג כל מה שהיא מייחלת לו במשא ומתן מרתוני כשחרב המאבק מתנפנפת מעל. יכול אפילו להיות שהמערכת הפוליטית תגלה אטימות חלקית, המאהל יתפרק, ואנשים יחזרו כלעומת שבאו, וימשיכו לשלם אלפיים שקל לחדר בלי חלון ושבעה שקלים לגביע קוטג'. רוב הציבור יחזור לתרום לחברה בדרכים שקטות ולהעמיס על גבו את נטל המדינה. אבל המחאה הזאת תמשיך את עבודתה השקטה.
אבל כמו מהפכת הרוק'נרול במזרח אירופה, גם כאן התוצאה הסופית של המהלך הזה, שהוא תרבותי ולא פוליטי, תהיה חשיפת הפרצוף הדבילי של השיטה הישנה והפיכתה ללא רלבנטית. בוקר אחד נתעורר ונבין שרובנו פשוט לא שם. או אז ננפנף למערכת הפוליטית המיושנת והחורקת שלנו על כל חלקיה, ניפרד ממנה לשלום, ונקים במקומה מערכת ייצוגית אמיתית שתבטא את האינטרסים של הרוב ותגן באומץ על זכויות המיעוט.
