נאומו של אבו מאזן באו"ם היה soft power בהתגלמותו. כל כולו כֻּוון אל האוזן היהודית-ישראלית ונוּסח בשפה אזרחית, דיאלוגית, צופה פני עתיד, ותוך התייחסות לחוק הבין-לאומי, להסכמים, לדמוקרטיה ולזכויות אדם ועמים. הוא עשה זאת בשפה הערבית, והצליח להנכיח את אשר ישראל הרשמית מנסה להעלים.
תגובותיה הצפויות של ממשלת הימין היו מלל שחוק ומנטרות נבובות על הפצצה האיראנית והכאוס במזרח התיכון. כבעבר, שירות החוץ הישראלי הכריז על "צו שמונה" במטרה לקעקע את דבריו של אבו מאזן – עוד לפני שנאמרו.
אבו מאזן השכיל להוביל עם נכבש ומוכה בדרך המאבק הלא-אלים והבינאום המחודש של השאלה הפלסטינית. ישראל טוענת שהוא חלש, אולם רק מנהיג חזק יכול לעשות תפנית היסטורית כזו בתנועה לאומית שנבנתה על הסכסוך והמאבק המזויין. באופן ראוי לציון הוא עשה זאת בזמן שהכיבוש עדיין מעוול יומם ולילה, הורג ומתנחל, מפקיע ועוקר, מפריד ומטיל מצור.
הפיגוע הקשה אמש שבו נרצחו בני הזוג הנקין עומד בסתירה בסיסית לאסטרטגיית המאבק האזרחי של אבו מאזן, ולוּ הייתה ממשלת הימין מודה בעובדה הפשוטה הזו אולי הייתה נסללת הדרך לשיבה למו"מ ולהסדר שיוביל לסוף הסכסוך. אולם לרוב הצער, המציאות שבה ומוכיחה כי רעיון שתי המדינות ישים רק במחירים ששני העמים אינם מוכנים לשלם.
זוהי חולשתו היחידה של נאום אבו מאזן באו"ם. בנאומיו הבאים אולי מוטב שיאמץ את שפת הפיוס ההיסטורי בין שני עמים שגורלם נשזר זה בזה לבלי הכר. שפת הפיוס תפתח בפני שני עמי הארץ המדממת הזו מניפה רחבה של פתרונות והסדרים שהיתכנותם גבוהה מזו של רעיון שתי המדינות.
