מדיניות החוץ של קטאר מדגימה פעם אחר פעם עד כמה אפשר להשפיע באמצעות "הכוח הרך". המדינה הקטנטונת, שמרבית תושביה אינם אזרחיה, מצליחה להפתיע את מדינות ערב ואת המערב בעמדות מדיניות בלתי צפויות. הביקור של חמאד בן ח'ליפה אל-ת'אני בעזה הוא דוגמה נוספת לכך.
מזה כעשרים שנה קטאר ממקמת את עצמה בעמדות השפעה בלתי שגרתיות. גישתה העצמאית ואף הלעומתית ניכרה כאשר החלה לממן ב-1996 את תחנת הטלוויזיה "אל-ג'זירה". התחנה, שהפיצה מידע פוליטי וחדשות לצופיה בכל מדינות ערב, נטלה מהמדינות את המונופול שלהן על המידע ושינתה את חוקי המשחק הפוליטיים בעולם הערבי. בכך היא הרגיזה שליטים רבים וכמה מהם אף גירשו את נציגיה ממדינותיהם, אולם גישתה הוכיחה את עצמה. בסופו של דבר, "אל-ג'זירה" תרמה תרומה נכבדה – ביחד עם האינטרנט, כמובן – ל"אביב הערבי" ולהפלת השליטים בטוניסיה ובמצרים.
קטאר המשיכה לנקוט קו עצמאי שעורר אי נחת בקרב משטרים ערביים רבים. בשנה שהקימה את "אל-ג'זירה", 1996, פיתחה קטאר יחסים מסחריים עם ישראל. בהמשך היא ניסתה לסייע במשא ומתן להשבת גלעד שליט ואף במאמצי הפיוס שבין חמאס לפת"ח. אם כן, קטאר אינה נרתעת מקשרים דיפלומטיים לא שגרתיים עם צדדים שונים, לעתים אף כאלה הנלחמים זה בזה.
בשנים האחרונות קטאר הוסיפה לרשימת פעילויותיה גם סיוע למשטרים סוניים ולאופוזיציות סוניות. היא תמכה במורדים בלוב, וכעת היא מסייעת למורדים בסוריה. אתמול הופיע מנהיגה בעזה כדי להצהיר שסייע לה בשיקומה הכלכלי. אם כן, אחת המדינות הערביות היחידות שניהלה עם ישראל קשרים מסחריים גלויים היא אפוא גם המדינה הערבית הראשונה שמנהיגה מתייצב בעזה. מאחר ש"הכוח הרך" של קטאר, הנשען על כסף, על תעוזה דיפלומטית ועל שליטה באמצעי התקשורת מוכיח את עצמו כיעיל, ומאחר שלא אחת התגלתה קטאר כמי שמובילה ומנווטת את הזירה הדיפלומטית הערבית כפי שאירע כאשר הקימה תחנת טלוויזיה ביקורתית, נשאלת השאלה אם לצעד זה יהיה המשך בקרב מדינות ערביות ואסלאמיות אחרות.
קשה לענות על השאלה מדוע בחרה קטאר לסייע לחמאס וכך לעלוב בפת"ח. נדמה ששיתוף הפעולה המצרי-קטארי, שהתבטא בכך שמצרים אפשרה לחמאד אבן ח'ליפה אל-ת'אני לעבור דרכה, הוא חלק מגישה המנסה להעמיק את הקשר של חמאס עם המדינות המוסלמיות המתונות, שקטאר ומצרים נמנות עמן. לאחר שהתנתק מאיראן ואיבד מקור כספי חשוב הבשיל הרגע שבו מדינות סוניות ייכנסו לתמונה ויאמצו את הארגון לחיקם. מבחינת מצרים, צעד שכזה, המחזק את הקשר בינה לבין חמאס, חשוב מסיבה נוספת, שכן, כיום יש למצרים ולעזה (וגם לישראל) אויב משותף – האסלאם הרדיקלי בסיני. למותר לציין שהידוק הקשר בין חמאס לבין המדינות הסוניות הפרגמטיות הוא יעד המשרת את האינטרס הישראלי, שהרי התמיכה האיראנית תוּעלה לנשק ואילו הכסף של קטאר יועבר, קרוב לוודאי, למטרות אזרחיות.
אולם ראוי לשים לב שהתמיכה של קטאר אינה ניתנת בחינם. בנאומו בעזה נזף חמאד אבן ח'ליפה אל-ת'אני בחמאס ובפת"ח על כך שאינם מתלכדים. במילים אחרות, הכסף המובטח מגיע עם ביקורת ועם ציפיות לשינויים בהתנהלות הדיפלומטית של הארגונים הפלסטיניים.
ומה ישראל יכולה ללמוד מצעד זה? התגובה של משרד החוץ, המבקרת את הסיוע של קטאר לחמאס ומדגישה כי קטאר מצדדת בתנועה האסלאמית, מעידה על כך שישראל לא השכילה להבין את האינטרסים המניעים את מדינות ערב השונות. כשם שלישראל יש אינטרסים, כך גם לקטאר ולשאר מדינות האזור יש אינטרסים. ואם ישראל תתעלם מכך שהמזרח התיכון השתנה ומשתנה, שמנהיגים חייבים לתת דין וחשבון לנתיניהם ושרשתות הקשרים אינן מה שהיו לפני שנתיים, היא תמצא את עצמה מובסת בקרב אחר קרב מול המתקפה הדיפלומטית הפלסטינית.
