כתבה ראשונה מתוך ארבע
אחד מהסימנים המובהקים של האביב הערבי הוא שבירת מחסום הפחד של האזרח הפשוט מהאליטה השלטת. במדינות כמו תוניסיה ומצרים הובילה התפתחות דרמטית זו להפניית עורף של הצבא לשליטים ולבסוף להדחתם, ובמדינות כמו לוב, תימן וסוריה התוצאה הייתה פילוגים בצבא וקרבות בין כוחות צבאיים ומיליציות חמושות משני הצדדים. במרוקו הבין המלך מוחמד השישי היטב את משמעותו של העידן החדש, והכניס שינויים משמעותיים לחוקה שהעלו את האחים המוסלמים לפרלמנט ולממשלה.
בירדן, לעומת זאת, החמיץ המלך את ההזדמנות לחולל שינוי מהותי בשיטת המשטר ונקט טקטיקה של היענות חלקית והשהיה, כשהוא נשען על "מאזן האימה" בין עבר-ירדנים לפלסטינים. בחודשים האחרונים הוא אף יצא נשכר מהחשש מהשלכות מלחמת האזרחים בסוריה על היציבות בירדן. אלא שהמחאה הפוליטית פינתה את מקומה למחאה כלכלית-חברתית מטרידה ובעייתית לא פחות. כפי שהעיר בציניות פרשן ירדני מוערך, לו היה המשטר נוהג על פי הדוגמה המרוקנית ומשתף את האחים המוסלמים בשלטון בעוד מועד, האתגר הכלכלי-חברתי היה מונח עתה לפתחם של "האחים", והמשטר המלוכני היה יכול להרוויח מכל שגיאה או כשלון שלהם בניהול המשבר.
המשטר אמנם מכיר כעת בנחיצות פתיחת כללי המשחק והכללת האסלאמיסטים בעוגה השלטונית; הויכוח בין הממשלה והאחים בתקופה האחרונה נסוב על גודל הנתח שיימסר לידי האחרונים, אשר תאבונם הולך וגדל בהתמדה (ומבחינתם, בצדק). אלא שעבר-ירדנים חשים, שוב, מנוכרים ונדחקים, ובפריפריה הכפרית, ובעיקר בדרום, המשטר ממילא הולך ומאבד את תמיכתם בקצב מבהיל. עובדה זו ניכרת בעליית רף התעוזה של המפגינים הנמנים על מה שמכונה ה"מֶרִי העבר-ירדני". קריאותיהם והתבטאויותיהם בשנה האחרונה משקפות לא רק תסיסה אנטי-מלוכנית עמוקה אלא זלזול גלוי במלך.
כבר בשבועות הראשונים לפרוץ ה"אביב הערבי" היה ניכר כי תומכי המשטר מבינים שה"מלך" או "בית המלוכה" אינם, כשלעצמם, נכסים שיש טעם להתהדר בהם, וכי דיון ציבורי ענייני חייב להתמקד באינטרסים הלאומיים של המדינה. הבנה זו שיקפה לא רק הערכת מצב הגיונית אלא גם מודעות לשורשיו של ה"אביב הירדני" אשר לבלב זמן רב לפני האביב הערבי – השבר בחוזה החברתי ההיסטורי בין המשטר לאוכלוסיה העבר-ירדנית. אלא שבמהלך שנת 2011 הלכו העניינים והתדרדרו: פרשנים דיווחו בחשש גובר על "עליית רף הביקורת" כלפי המלך, אַחַר על "חציית קווים אדומים", ולבסוף, בשבועות האחרונים, "ניפוץ כל הקווים האדומים". הביקורת הציבורית הופנתה בתחילה כלפי המלכה ראניא; לאחר מכן כלפי השחיתות בהלאמת אדמות המדינה על ידי המלך – האשמה שנסיונו של הארמון להפריכה נחל הצלחה חלקית בלבד; ולבסוף כוונה באופן ישיר, גלוי ונועז כלפי המלך עצמו. באופן מסוכן למדי ניסה המלך "לרכב על גב הנמר" באמצעות הצטרפות לביקורת הציבורית נגד שליטת המֻחַ'אבַּרַאת בחיים הפוליטיים, אולם זמן קצר לאחר מכן הוא מצא דרך אלגנטית להתנצל על כך בפני שירותי הבטחון שלו.
בחודשים האחרונים משקף המשטר חוסר אונים הולך וגובר בהתמודדות עם המֶרי העבר-ירדני, ונע בין הבטחות לרפורמות שאינו מסוגל לקיים (למשל בחוק הבחירות לפרלמנט) לכאלה שאין לו אינטרס לקיים (למשל מאבק בלתי-מתפשר בשחיתות). פעילי המרי העבר-ירדני, מתוסכלים מהשחיתות ומחוסר המנהיגות, החלו כבר בקיץ האחרון לשבור את המוסכמות בשיח הציבורי. באוגוסט 2011 הכריזו גורמים שבטיים כי יחסיהם עם ההאשמים מבוססים על "שותפות בשלטון ולא על כפיפוּת של נתינים לשליט", קצינים בגמלאות הצהירו כי "מלוכה חוקתית היא הדרישה המינימלית של המֶרי העבר-ירדני", ובארה"ב החלו להתגבש ניצנים של אופוזיציה עבר-ירדנית אנטי-מלוכנית. העיתונות הממסדית, ערה לגודל הסכנה, הציעה לייסד "חזית לאומית להגנה על זהות המשטר" ופרסמה גילויי דעת של נכבדים וחברי פרלמנט פלסטינים דווקא המהללים את בית המלוכה ההאשמי.
חודש לאחר מכן, דווקא כאשר המשטר החל להאמין כי צלח את מבחן האביב הערבי בזכות שינויים חשובים (אם כי לא פורצי דרך) בחוקה, החל הזלזול העבר-ירדני במלך לעלות אל פני השטח. עשרות גמלאי צבא, שהפגינו מול שגרירות ארה"ב בעקבות פרסומים באתר ויקיליקס, השמיעו קריאות גנאי חסרות תקדים נגד המלך: "עבדאללה בן אל-חוסין, לאיפה נעלמו הקרקעות של ירדן?"; "מכרו את ירדן בדולרים, מכרו את ירדן בהימורים"; "צבא ירדן, הבט ראה, מכרו את ירדן באין פוצה פה"; "את ירדן מכרו, הצבא והמשטרה נעלמו"; ו"המֻחְ'תַאר בהימורים ואנחנו על הקרשים". דגלי ארה"ב וישראל הוצתו וקללות הושמעו נגד "משתפי הפעולה" עם שגרירות ארה"ב, וכל זאת לנגד עיניהם הרואות והאדישוֹת של כוחות המשטרה שאבטחו את השגרירות. בהפגנות עבר-ירדניות אחרות במהלך אותו חודש הושמעו קריאות אזהרה ישירות למשטר בנוסח "שים לב – ההתפוצצות בפתח", וכן "יא רַקַאד [ראש המֻחַ'אבַּרַאת – א"ד], אמור לאדונך שאנו חופשיים ולא עבדים". מחסום הפחד, ללא ספק, היה בשלבי קריסה מתקדמים.
[המשך יבוא]
