בסופו של ויכוח שהתנהל בפרלמנט התוניסאי בשאלת מעמדן המשפטי של הנשים במדינה התרחש אירוע מרגש ויוצא דופן: נבחרי העם והקהל שנכח באולם פרצו בשירת המנון המדינה. זה היה כנראה פורקן ספונטני של מתח שנוצר בחודשים האחרונים, כאשר אסלאמיסטים וליברלים נאבקו אלה באלה על אופייה של תוניסיה. מאז רצח שכרי בלעיד ומחמד אל-ברהמי, פוליטיקאים ליברלים ומבקרים חריפים של התנועות האסלאמיסטיות, נאבקים שני המחנות זה בזה ברחובות ובפרלמנט, ונדמה היה לרגע כי גם תוניסיה עומדת להתדרדר לשיתוק פוליטי ולכאוס חברתי, כפי שהתרחש במצרים.
אולם לאחר כמה חודשים, שבהם נעצר תהליך כתיבת החוקה התוניסאית, חזרו המחוקקים לוועדה והמשיכו במלאכתם. הדיונים הציפו מחלוקות לא מעטות, ובהן הוויכוח על חופש המצפון, שבמהלכו היו אסלאמיסטים שטענו שחופש שכזה יאפשר למוסלמים להמיר את דתם לדתות אחרות ומעשה שכזה סותר את עקרונות המשפט המוסלמי (שריעה). מחלוקת נוספת נסובה סביב שאלת השוויון בין גברים לנשים, שבמהלכו ניסתה מפלגת א-נהדה, המפלגה האסלאמיסטית המתונה, לקדם ניסוח המדבר על "התאמה" בין המינים, ולא "שוויון". ההתנגדות הנמרצת שעורר ניסיון זה במחנה הליברלי אילצה את המחוקקים של א-נהדה לסגת מניסוחים המכרסמים בזכויות הנשים.
א-נהדה הפתיעה את יריביה כמה וכמה פעמים בנכונותה להתפשר. לא רק במשא ומתן על סעיפי החוקה היא גילתה גמישות אלא גם בכל הקשור לוויתור על כוח פוליטי. כבר אחרי רצח שכרי בלעיד התעקש חמדי ג'באלי, מי שהיה אז ראש ממשלת תוניסיה מטעם א-נהדה, להתפטר. עלי אל-ערייד, אף הוא מתנועת א-נהדה, החליף את ג'באלי, אך לפני כשבוע, ב-9 בינואר, התפטר גם הוא על רקע רצח פוליטי – חיסולו של מחמד אל-ברהמי בפתח ביתו ולעיני משפחתו. רצח זה הניע רבים לטעון שא-נהדה אינה מתמודדת במלוא הרצינות והעוצמה עם האסלאמיסטים הקיצונים, אולם לאחר התפטרותו של אל-ערייד הוכיחה א-נהדה שוב שהיא קשובה לרחוב התוניסאי וכי אין בכוונתה לאחוז במוסרות השלטון בכל מחיר.
התנהלותה המתונה של א-נהדה ושיתוף הפעולה בין המחוקקים האסלאמיסטים לעמיתיהם הליברלים מעניקים רוח גבית לדמוקרטיזציה של תוניסיה. התקדמותה העקבית של הדמוקרטיה במדינה זו היא תולדה של שני גורמים עיקריים. האחד הוא גמישותו של הזרם הפרגמטי בקרב האסלאמיסטים – קרי, א-נהדה. אמנם מפלגה זו יצאה מהבחירות לפרלמנט התוניסאי וידה על העליונה, אך בניגוד להתנהגותם של ה"אחים המוסלמים" במצרים אחר ניצחונם בבחירות, היא נותרה קשובה לדעת הקהל במדינה, וכאשר נתקלה בהתנגדות נחרצת לתפישת עולמה או ביקורת חריפה על התנהלותה הפוליטית, התפשרה ואף שינתה את מדיניותה. נכונותה לוותר על תפקיד ראש הממשלה ולאפשר לטכנוקרט להחליף את ראש הממשלה שנבחר מטעמה, מעידה על כך שמפלגה זו שמה בראש סולם העדיפויות שלה את לכידות האומה ואת האינטרסים שלה.
הגורם השני להתקדמותה של הדמוקרטיה בתוניסיה הוא הצבא. בניגוד לצבא מצרים, המעורב מזה עשרות שנים בכלכלה ובפוליטיקה במדינה, הצבא התוניסאי מרחיק עצמו משתי הזירות הללו. לכן אין לו אינטרסים פוליטיים וכלכליים משלו והוא איננו דורש את הזכויות שדרש הצבא המצרי – וקיבל – בעת ניסוח החוקה המצרית. גם ברגעי המשבר הצבא התוניסאי לא התערב ולא הִקשה על מנסחי החוקה.
שליטי תוניסיה ניצבים לפני אתגרים רבים, ובראשם הכלכלה. למעשה, רבים מאזרחי המדינה, גברים ונשים כאחת, אדישים לגמרי לניואנסים של הדיון בפרלמנט על זכויות האישה ולמחלוקות המלוות אותו; הם מוטרדים הרבה יותר מכך שאין להם מספיק כסף לגמור את החודש, להאכיל את ילדיהם ולדאוג להם לחינוך נאות. אולם ההתקדמות העקבית, גם אם אטית, של תוניסיה אל עבר הדמוקרטיה מעוררת תקווה ששליטיה העתידיים יתמודדו עם השחיתות באופן נחרץ וכי תוניסיה תצליח לשפר את כלכלתה ולייצב את המשטר. אם הם יצליחו בכך, נהיה עדים למשטר אחד לפחות שבו ה"אביב הערבי" אכן התממש.
