אחד מאתנו בילה לפני חודשיים כמה ימים באוסלו במסגרת פעילות מקצועית. המארחים הנורבגיים אמרו, "אוסלו זה לא מקום שמגיעים אליו במקרה". הם התכוונו לומר שאוסלו היא חור. שטוקהולם וקופנהאגן הן צמתים של מסחר, ערים שאדם יכול למצוא עצמו בהן גם אם לא התכוון לבקר. לאוסלו מגיעים במיוחד.
אמירה כזו כבר גורמת לישראלי הממוצע להרגיש בבית, שהרי גם לישראל מגיעים במיוחד. אנחנו רגילים להבין את ה-"במיוחד" הזה באופן מחמיא. זו הרי ארץ הקודש, ואנחנו העם הנבחר. אלינו "עולים". אבל אפשר להודות שמגיעים לכאן במיוחד גם בהקשרים פרוזאיים בהרבה. לא עוצרים פה לטיסות המשך בין סינגפור לאבו-דאבי, ולא נחים לילה במהלך נסיעה ארוכה ברכב, מדמשק לקהיר למשל.
השהות באוסלו נפלה על החג הלאומי הנורבגי, יום החוקה, שחל ב-17 במאי. זה לא בדיוק יום העצמאות, כיוון שנורבגיה הפכה בעצם שייכת לשבדיה ולא לדנמרק ביום הזה, אבל זה היום בו קמה ישות פוליטית נורבגית בעלת יחוד כלשהו, בית לאומי לעם הנורבגי.
הנורבגים קשורים מאד לדגלי הלאום שלהם. הנוהג (שהופך להנחיה מחייבת במקרה של מבנים ציבוריים) קובע שהשמש אינה שוקעת על דגל הלאום. מדי ערב יוצאים נורבגים בכל רחבי המדינה, מורידים את הדגל המתנוסס בגאווה (ותמיד מתנוסס דגל בגאווה היכן שהוא) ומחליפים אותו בדגל לילה מיוחד הנושא את הכחול והאדום.
אוסלו עטתה על עצמה שלמת דגלים לכבוד ה-17 במאי. הם היו בכל מקום, לא רק על הגגות אלא גם בדשי החליפות המסורתיות של הגברים, או השמלות המסורתיות שלבשו הנשים. זה מה שלובשים באוסלו, בחג הלאומי. בעצם יש גם אנשים שלובשים בגדים מודרניים, אבל כולם חגיגיים. זה לא יום רגיל.
החג עצמו מוקדש לילדי המדינה, לעתיד. האירוע המרכזי שלו הוא מצעד של כל תלמידי בתי הספר באוסלו לאורכו של הרחוב הראשי בעיר, רחוב קרל יוהאן. הרחוב מתחיל בתחנת הרכבת המרכזית של העיר ומגיע עד לארמון המלוכה. הצעידה לא מתבצעת בסך, והצועדים (רובם ילדים ונערים ומיעוט של מבוגרים) בדרך כלל מאוגדים כתזמורות. הם מנגנים כל מיני שרים, עם נטיה קלה למארשים ולעיבודים של להיטים עכשוויים (הגאנגנם סטייל היה פופולרי מאד, למשל).
נורבגיה קולטת אל תוכה לא מעט מהגרים בשנים האחרונות, בעיקר מאזורי מצוקה עולמיים. כשהולכים ברחוב באוסלו רואים נשים סומליות לבושות בבורקה וגברים מתת היבשת ההודית לבושים בשלוואר קמיז. אבל במצעד המרכזי לבשו בנות המהגרים את השמלות המסורתיות בגאווה שניכרה על פניהן. לאורח לרגע היה ברור שלו היו האזרחים הנרגשים מתבקשים לצייר דמות של "נורבגי" או "נורבגית", סביר להניח שהדמויות שלהם היו דומות למדי. היתה אחדות במפגן הזה, במצעד של ה-17 במאי. אין לנו ספק שלנורבגים יש בעיות מבעיות שונות בכל הנוגע לזהותם הלאומית ולהגעתם של המהגרים. אפשר להזכר גם באנדרס ברייויק, המטורף הניאו-נאצי שקונן במניפסט שכתב על דלדולה של הנורבגיות. ובכל זאת, במצעד של ה-17 במאי עמדו אזרחי אוסלו כנורבגים באופן מוסכם, בלי קשר לצבע עורם או מקום מוצאם.
לפני ואחרי היום הלאומי התמלאה אוסלו בתלבושת מסורתית נוספת. חודש מאי הוא חודש החגיגות של בוגרי התיכונים בנורבגיה. הם מסיימים ללמוד בתחילתו, ואז במשך חודש מקיימים מסיבות רבות משתתפים, שותים, מותחים את מוריהם, ולוקחים את הזמן הנדרש כדי להפרד מן השלב הזה של ילדותם. המארחים הנורבגים אמרו לנו שנותנים להם לעשות בערך מה שהם רוצים, ושזו התקופה הפרועה והחופשית בחייהם. הענין הוא שגם בתקופה הזו, הפרועה והחופשית, מרבית בוגרי התיכונים הללו הולכים במדים. הם לובשים אוברול אדום שעליו מופיעה המלה RUSS (אדום) בצירוף השנה. על האוברול יכול להופיע גם שמם, או שם בית הספר שלהם, אבל האוברול עצמו זהה.
צחקקנו בציניות כשהסבירו לנו את הענין. זה מה שעושים בתקופה הפרועה ביותר? לובשים מדים ומסתובבים בלהקות? ואז דברנו עם כמה צעירים ושמענו קולות אחרים. "אנחנו על הסף של הפיכה למבוגרים", הם אמרו. "עוד מעט נהיה אזרחים בעלי חובות. טוב לנו להיות ביחד. כשתהיינה לנה חובות, הן תהיינה כלפי החברים שלנו, הרי. למה שלא נשאב נחמה מן השהות איתם לפני שנתחייב סופית אלה כלפי אלה?" שמענו וקראנו לא מעט על הקונפורמיות של חיי הקהילה במדינות סקנדינביה, ובכל זאת התרגשנו. הבסיס לכל התקדמות, לכל עליה בסולם או התפתחות אישית, הוא ה-"ביחד".
התמלאנו קנאה. לא נכחיש זאת. חשבנו שבדיוק ה-"ביחד" הזה נסדק ומתערער לנו כאן בישראל. אפשר לראות את זה מתרחש בשני אופנים. אנחנו הופכים מחד לרב-תרבותיים. הכל הולך והכל זמין במרחב החדיר של החברה הישראלית. מקומון תל אביבי ימליץ על מסעדה אריתראית בשכונה דרומית ויהלל את האותנטיות של הצלפים הפרובנסאליים בביסטרו קטן בצפון העיר. תכניות הריאליטי משתדלות, כמיטב יכולתן, להציג בפנינו קשת של ישראלים מכל הגוונים והמינים. חוויית הצפיה שלמה יותר וגוררת הזדהות רבה יותר כשהצופה הישראלי יכול לזהות היבטים של עצמו בערס הדעתן ובדוגמנית השתקנית. אנחנו הכל והכל הוא אנחנו.
מאידך, כולנו הופכים לאותה עיסה בדיוק. האחדות ננטשת לטובת אחידות. האחידות הזו בתורה מובילה לרעיון שהדרך העיקרית להבחין בין טוב לרע היא שטוב הוא מה שכולם עושים כאיש אחד. היציבות והסדירות הן שהופכות את המעשה המשותף לטוב, ולא תוכנו. שלושה תינוקות נשכחו במכוניות הוריהם ומתו ביסורים. מה הפתרון? ראשית, להזדעזע כולנו, ביחד. זה השלב הראשון. השלב השני הוא שלב ההסדרה. נפתח מנגנון מיוחד שיזכיר להורים שיש להם ילד במושב האחורי ואז נחלק אותו לכמה שיותר הורים בכל רחבי המדינה. יהיו כמה קולות שינסו לברר מה מביא הורה לשכוח תינוק ברכב. יהיו אפילו כאלו שינסו להגיד משהו על מציאות חיינו כאן, על הטרדה הקיומית של האדם הקטן, העובד. אבל רובנו נגמור להזדעזע ונעבור הלאה מתוך ידיעה שהגדרנו את הבעיה ופתרנו אותה יחד, ביעילות.
באוסלו הבנו ש-"ביחד" לא חייב להיות יעיל או סדור כדי להיות תקף. אחדות אינה זהה לאחידות. "ביחד" דורש עבודה. הוא דורש נכונות להקריב לעתים, ומוכנות לקבל על עצמך את עולו של האחר כדי שתוכלו באמת להתקיים ביחד. "ביחד" עומד גם מול "הפרדה". הקוים שמפרידים בינינו עושים זאת בכל מקרה. הנטיה הטבעית שלנו היא, כמאמר סיסמת הפרסומת הקלאסית של רשת "אפרופו", לבלות עם אנשים כמונו. "ביחד" תובע מאתנו לצאת לעתים מעורנו, המופרד והשונה כברירת מחדל, לוותר קצת על הריבונות שלנו וכך לראות את האחר שמולנו טוב יותר.
וכמובן שבאוסלו חשבנו על ההסכם ההוא, שעשרים שנה עברו מאז שהביא בכנפיו תקווה לרבים ותסכול לאחרים. במובנים רבים, ההסכם ההוא היה ההפך מ-"ביחד". הוא ביסס ניכור בינינו ובין הפלסטינים כשלקח את האדמה המשותפת לנו וחתך אותו בקרירות אנליטית לשטחי A, B ו-C. כל מטרתו היתה להביא להסדר שיבסס ויעמיק את ההפרדה הזו, יציב גבול חזק ובלתי מעורער שישים בצד אחד יהודים ובצד שני פלסטינים. עם חתימתו של ההסדר הזה היינו אמורים לבסס את עצמנו כמדינה יהודית ודמוקרטית באמת, כיוון שלא היינו נאלצים יותר להתמודד עם המציאות המציקה הזו של "ביחד".
קיווינו, עם תום ביקורנו באוסלו, שאולי נצליח להזכיר לעצמנו את הדרך שבה הביחד הנורבגי פותח גישה למציאות. מציק, שרירותי, מעושה לעתים, אבל מעשה מרכבה של רצון ומחויבות. יש לנו מה לעשות עם "ביחד" כזה, גם מול הפלסטינים וגם בתוכנו.
