בשבוע שעבר פרסמו נועם שיזף ("שיחה מקומית") ויוסי דהאן ("העוקץ") ביקורת על ההיסטריה התקשורתית בישראל ובמערב בעקבות מסע הרצח בשארלי הבדו. הטענה המרכזית של השניים — דהאן הסתמך, בין היתר, על הניתוח שהציע חואן קול — הייתה כי אין בפיגוע שום אישוש לתזת "סכנת הטרור האסלאמי" השוטפת את המערב.
אין לי ויכוח עם עיקרי הדברים של שיזף ודהאן. אני סבור כי בדתות ובאידיאולוגיות יש מרכיב מובנה של שכנוע הזולת "לראות את האור", ומתי שהוא יקום הפרשן או ההוגה שיציע לממש את היעד הזה באלימות. בתנאים מטריאליסטיים מסויימים, כפי שהציע שיזף, הוא יצליח למשוך תומכים וחיילים.
אולם אני רוצה להאיר זווית מסויימת וחשובה בעיניי. פלורליסטים מוּנעים מהרצון המבורך "לראות את הצד השני", אולם רבים מהם אינם מצויים בשיח הערבי-מוסלמי, והם עלולים להיות עיוורים לכך שהשיח הזה משקף לעתים בדיוק את ההאשמה ה"מערבית" כביכול. מסתבר כי בחיבוטי הנפש הפנים-מוסלמים ופנים-ערביים עולות בדיוק אותן שאלות "מכלילות" שליברלים ופלורליסטים במערב מבקשים להתרחק מהן.
האידיאולוגיה הסלפית-ג'יהאדית, שהולידה את אל-קאעדה ואת דאע"ש, שואבת את שורשיה הפוליטיים מפליטי האחים המוסלמים שנמלטו ממצרים לסעודיה בשנות השבעים של המאה ה-20 (מבחינת הגות היא חוזרת הרבה יותר אחורה). מוסלמים שאינם סלפים הם היעד הראשון והמרכזי של הסלפיה הג'יהאדיה, והכלי המרכזי למימוש היעד הזה הוא כפיה ואלימות. ההתעלמות מהאידיאולוגיה הזו – שיזף כותב כלאחר יד כי "דעא"ש קשורה להתפתחויות בעולם הערבי ולאינטרנט", וההתבטלות מפניה, עלו למיליוני מאמינים בעולם הערבי במעשי זוועה איומים עשרות מונים מאלה שידע המערב, מה שהוביל רבים מהם להכות על חטא ולשאול היכן טעו. למרבה האירוניה, האחים המוסלמים היו מצויידים יותר מכל להתמודד עם הסלפיה הג'יהאדיה, אבל הם דוכאו בהצלחה על ידי רוב המשטרים הערביים השמרניים בשנתיים האחרונות. האחרונים, למעט אולי בירדן, מתמודדים עם הסלפיה הג'יהאדיה בעוד כוח ועוד אלימות, שרק יחזקו אותה, בייחוד בהעדר אלטרנטיבה אסלאמיסטית אחרת.
בשבוע האחרון מוצף השיח הציבורי הערבי בשאלות רבות על שארלי הבדו. אחת המרכזיות שבהן תהיה אולי מוכרת לקוראות ולקוראים: מדוע הקריקטוריסטים של שארלי-הבדו הגחיכו את כל הדתות, אבל רק המוסלמים הגיבו באלימות. גולשים וכותבים רבים מאוד אכן מסבירים את התגובה האלימה הזו בהקשר המטריאליסטי (זמן ומרחב). רבים אחרים מציעים תיאוריות קונספירציה (מדובר בפעולה מבית היוצר של המוסד שנועדה להכפיש את האסלאם). אולם יש לא מעט אנשים מפוכחים אשר מבקשים מחבריהם: פקחו את העיניים, לא רק הזולת אשם. חוסר היכולת "שלנו" לקבל דעות אחרות, והנטיה "שלנו" לברוח מביקורת עצמית, היא שהובילה "אותנו" לאידיאולוגיה הזו.
האם למוסלמים "מותר" להכליל כלפי עצמם ולמערב אסור להכליל כלפיהם? אולי כן ואולי לא. לא זו הנקודה. הנקודה היא שהמצוקה בקרב מאמינים מוסלמים לנוכח האלימות של הסלפיה הג'יהאדיה היא אותנטית, וכך גם חיבוטי הנפש שלהם. והתעלמות משאלות שיותר ויותר מוסלמים ברחבי העולם הערבי שואלים את עצמם איננה מסייעת, לעניות דעתי, להבנת הסיפור המלא.
בערבית יש פתגם האומר: אִלִּי אִידו פי אל-מַיּ מש זַי אִלִּי אִידו פי א-נַּאר (אין דומה מי שידו במים למי שידו באש). ובכן, ישראל והמערב אכן אינן היעד המרכזי של הסלפיה הג'יהאדיה, המגולמת בתקופה הנוכחית בארגון המדינה האסלאמית, אלא מאמינים מוסלמים שאינם סלפים. "סכנת הטרור האסלאמי" אכן איננה מאיימת על המערב. היא מאיימת בראש ובראשונה על מאות מליוני מאמינים מוסלמים במזרח. מיליונים מהם כבר טעמו את נחת זרועה. לכן אולי מוטב שנקשיב למה שיש למאויימים המרכזיים לומר על הסכנה. אולי נלמד משהו חדש.