המזרח התיכון הוא אזור משני בחשיבותו למדיניות החוץ האינדונזית, המרוכזת מאז ומתמיד במרחב דרום-מזרח אסיה. עם זאת, אינדונזיה מטפחת זה עשרות שנים מערכת יחסים בילטראלית עם מדינות ערב, בעיקר בתחומי הכלכלה, הדת והחינוך, הנשזרת לרוב בפעילותה של המדינה בפורומים אסלאמיים בין-לאומיים.
הזיקה ההיסטורית בין הארכיפלג האינדונזי לבין המזרח התיכון נמתחת מאות שנים אחורה. ידע, רעיונות וזרמי אמונה וחשיבה שהפליגו מהמזרח התיכון לאינדונזיה השפיעו על התפתחות הנרטיב האסלאמי האינדונזי, אף אם לא טשטשו את החותם המקומי שנטבע בדמות האסלאם במדינה. תהליך זה תרם לגיבוש זיקה דתית-רגשית חזקה בקרב מוסלמי אינדונזיה כלפי המזרח התיכון, ערש דת האסלאם. משכילים אינדונזים נחשפו לפוליטיקה הסוערת של העולם הערבי החל בראשית שנות העשרים של המאה שעברה וחלקם אימצו עמדות פאן-אסלאמיות.
שאיפות גוברות במזרח התיכון: מדיניות החוץ בתקופת ממשלו של הנשיא יודהויונו
נשיאה הקודם של אינדונזיה, סוסילו יודהויונו (כיהן בין השנים 2004-2014), שאף למעורבות גוברת של ארצו בנושאים מזרח תיכוניים, בעיקר באמצעות תיווך וקידום תהליכי פיוס באזור מוכה סכסוכים זה, לרבות בהקשר הישראלי-פלסטיני. בעקבות אירועי ה"אביב הערבי" החלה אינדונזיה לגלות עניין גם בסיוע לתהליכי דמוקרטיזציה באזור.
הזיקה ההיסטורית-דתית, מניעים כלכליים, שאיפות לחיזוק המוניטין הבין-לאומי והתאמת הדוקטרינה המסורתית של "עצמאות ואקטיביזם" לנסיבות המשתנות יכולים להסביר את המעורבות האינדונזית במזרח התיכון. אולם בקשר לתהליכי דמוקרטיזציה נראה כי אינדונזיה מבקשת לחלוק את נסיונה עם מדינות במרחב האסיאתי והמוסלמי ולהמחיש, בתוך כך, כי לא קיימת סתירה מהותית בין אסלאם לבין דמוקרטיה. שיקולים של מאבק בטרור מבית מסבירים גם הם את הרצון של אינדונזיה לתרום לתהליכים של פיוס ומיתון במזרח התיכון.
לצורך חיזוק הלגיטימציה שלה למעורבות במזרח התיכון הזכירה אינדונזיה של יודהויונו ברבים את מעלותיה: המדינה הרביעית בעולם בגודל האוכלוסייה, המדינה המהווה בית לאוכלוסיה המוסלמית הגדולה בעולם, והדמוקרטיה השלישית בגודלה בעולם, המוכיחה כי אפשר לסיים עימותים מדממים ארוכי שנים בין השלטון המרכזי לבין תנועות מרי וליישב בין אסלאם, דמוקרטיה ופלורליזם.
פער בין שאיפות למציאות
ממשל יודהויונו רשם מספר הישגים צנועים במזרח התיכון בעשור האחרון: יחידה צבאית אינדונזית גדולה הצטרפה לכוח יוניפי"ל, שהמנדט שלו הורחב בעקבות מלחמת לבנון השניה, אינדונזיה השתתפה בועידת אנאפוליס בשנת 2007, וניהלה דיאלוג עם נציגים ממצרים ומתוניסיה בנוגע לדמוקרטיזציה, בעקבות אירועי ה"אביב הערבי". במלים אחרות, הממשל האינדונזי התקשה לתרום באופן ממשי ליישוב סכסוכים במזרח התיכון, והמדינה נותרה שחקן משני בפוליטיקה המזרח-תיכונית הסבוכה.
הפער הגדול בין המוטיבציה והציפיות של אינדונזיה לבין תוצאות מעורבותה במזרח התיכון נובע ממספר סיבות. ראשית, שאיפותיה בהקשר זה לא תאמו את יכולותיה, לא בשל הריחוק הגיאוגרפי בלבד אלא בשל חוסר הנסיון שלה בפוליטיקה האזורית. שנית, כשחקנית שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, יכולת ההשפעה שלה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוגבלת למדי. עד כה, למשל, לא מונה קצין אינדונזי למפקד כוח יוניפי"ל, משום שנראה שכל הצדדים המעורבים מבינים כי קצין כזה יתקשה לתפקד לנוכח העדר קיומם של יחסים רשמיים בין מדינתו לבין מדינת ישראל.
אתגרים גוברים במזרח התיכון
למרות האמור לעיל, יש להניח כי ממשלו החדש יחסית של הנשיא ג'וקו וידודו לא ימשוך ידו ממעורבות בפוליטיקה המזרח תיכונית. מדיניות החוץ האקטיביסטית והאסרטיבית של וידודו מפתיעה רבים, לאור הרקע שלו בפוליטיקה המוניציפלית וחוסר נסיונו בזירה הבין-לאומית. דוקטרינת "הציר הימי הגלובלי" בין האוקיאנוס השקט לבין האוקיאנוס ההודי נמצאת במרכז תפיסתו האסטרטגית של ממשל וידודו, המבקש להבטיח את הריבונות הימית האינדונזית ואת כלכלתה ובטחונה לנוכח האתגרים הקרובים בסביבתה הקרובה והמחלוקות האזוריות בשאלת ים סין הדרומי. נראה כי אינדונזיה מבקשת בכך לבסס מעמד כשחקנית אזורית ובין-לאומית.
למעשה, ממשל וידודו כבר הפגין רצון לפעול מעבר למגרש האזורי, לרבות בזיקה לעולם המוסלמי. במסגרת זו יש לראות את יוזמת אינדונזיה באפריל האחרון לארח את ועידת הפסגה האסיו-אפריקאית, אשר ציינה שישים שנה לכינוסה בבנדונג שאינדונזיה בשיא המלחמה הקרה, שבו הונח המסד לכינונו של גוש המדינות הבלתי מזדהות. הכינוס השנה נוצל על ידי נציגי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), פורום-העל של המדינות המוסלמיות בעולם, כדי לקרוא לאינדונזיה לסייע במאמצי התיווך ליישוב העימות המקומי והאזורי האלים בתימן.
מבט לעתיד
מוקדם עדיין להעריך האם מדיניות החוץ של הממשל הנוכחי תניב הישגים עבור אינדונזיה במרחב המזרח תיכוני. דמוקרטיזציה בעולם הערבי לא נראית תרחיש רלוונטי עתה, ותיווך בסכסוך הפלסטיני-ישראלי לא יכול להיות יעיל כל עוד אינדונזיה לא מקיימת יחסים רשמיים עם ישראל. אף שבג'קרטה מבינים זאת, לא נראה שאינדונזיה תכונן קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל לפני הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית.
עם זאת, ייתכן כי אינדונזיה תגביר את מאמציה למתן את העימות הסוני-שיעי ולהיאבק ב"מדינה האסלאמית", אתגרים הנותנים את רישומם בכל הסכסוכים הנוכחיים במרחב המזרח תיכוני. אלה מהווים מקור דאגה משמעותי גם לאינדונזיה, המודעת לשבריריות של המארג החברתי, התרבותי והדתי המגוון שלה ולסכנת ההקצנה הדתית ברחבי המדינה. אינדונזיה עשויה, לפיכך, לחזק את שיתוף הפעולה שלה עם משטרים מתונים במזרח התיכון הערבי ובצפון אפריקה, הן לצורך מאבק בטרור הן לצורך מאבק רעיוני במיליטנטיות אסלאמית. אולם נראה כי רצונה להציב את הדמוקרטיה שכוננה כמודל לחיקוי עבור העולם הערבי לא יבוא על סיפוקו בשנים הקרובות.
