הסיפור "אל תכתוב על שֵד" עשוי לשקף מאפיינים אחדים של הכתיבה הנשית הערבית בתקופה הנוכחית. הנגישות האינטרנטית מאפשרת ליותר ויותר נשים כותבות להביע את מחשבותיהן, רגשותיהן ותפיסותיהן ביחס למה שמתחולל במדינות ערב. חלק לא מבוטל מנשים אלה הן כותבות שלא הכרנו עד כה, ושלעתים קרובות אין לנו מידע מדויק על יצירתן. האתרים הרבים המאפשרים כמעט לכל אדם להעלות לרשת את פרי כתיבתו מציפים אותנו בכותבות חדשות ובכתיבה מסוג חדש, שלא תמיד עונה על ההגדרות הקלסיות של belle letre. חלק מיצירות אלה הן סיפורים קצרים ואף קצרצרים, המבקשים להעביר מסר מיידי, ברוח הזמן. אפשר שמאותה סיבה ניתן למצוא בחלקם שילוב של שפה דבורה ושפה כתובה.
נשים ערביות רבות כותבות באופן חופשי יחסית כיום. השינוי החל בשנות השמונים והתשעים אך קיבל תפנית מסוימת בשנים האחרונות, וללא ספק עוד ישנה את צורתו ואת סגנונו בשנים הקרובות, בהתאם ובתגובה לשינויים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והמגדריים שחווה העולם כולו, ומדינות ערב בפרט. הסיפור שבחרתי לתרגם ולהציג בפניכם, אף כי אינו עמוק במיוחד לטעמי, כתוב בשפה ישירה ופשוטה, ודווקא בכך טמון יופיו. הוא עשוי לשקף את משאלות ליבן הכמוסות של נשים רבות, שעד כה כמעט שלא נשמע קולן בכתיבה הספרותית ובמרבית הדיונים האינטלקטואליים. יחד עם זאת יש בסגנון כתיבתו מן העדינות, הרגישות הפואטית, ואולי – אולי גם מהחשש לכתוב בלשון בוטה יותר (מחמת הספק נניח, שאפשר גם שסגנון הכתיבה הוא בחירה חופשית של הכותבת).
אל תכתוב על שֵד – נַוַאל אל-רַ'נַם (מרוקו) 2013
אל תכתוב על שֵד!
השד שומע את רחש העט הנמשך על הנייר. הוא שומע את דפיקות לבך הנבוך בכל עת שעולה רעיון במוחך. הוא קולט את רשרוש הנייר על השולחן כאשר נושבת עליו רוח מהחלון..
אל תכתוב על שד כשהחלון פתוח!
מבעד לחלון נכנסים חרקים קטנים המספרים לו על רעיונותיך וסודותיך. חרקים אלה מעופפים סביבך בעודך רכון מעל מכתבייתך הקטנה הרעועה.. לא מכתבייה, ליתר דיוק – שולחן קטן, שאינו יציב ובקושי עומד. השולחן הקטן רועד בכל פעם שאתה כותב, והחרקים עפים לעבר החלון ונעלמים בחשכת הלילה..
אל תכתוב על שד בלילה בחלון פתוח!
מעולם לא נתת דעתך לאמרה "הלילה מאזין והבוקר מלשין" – בלילה שומעים אותך, טיפש! שומעים אפילו את מחשבות הסרק שאתה לוחש בינך לבין עצמך. שומעים את הזיותיך וחלומותיך, את תקתוקי השעון הישן המונח למראשותיך, את פעימות לבך הרוחשות בכל פעם שאתה נוטל את העט אל בין אצבעותיך, העוברות כמו זרם חשמלי מקצות אצבעותיך אל העט, וממנו לנייר, דיו שחור בצבע חייך…
בלילה השדים שומעים אותך. לאט לאט הם מתקרבים לעבר ביתך, מציצים בראשיהם המכוערים מבעד לחלונך הקטן בעל הזגוגיות השבורות וצוחקים, פן יקפאו פניהם הזועפות לעד.. בלילה הם מתקרבים אליך, משתלטים עליך וקורעים את אבריך.
בסצנה הזאת, דם אינו ניגר כמו בסרטי האימה שאתה מורגל בהם. לשדים אין טקסים, הם אינם חוגגים, אינם נהנים למראה הדם שיפרוץ מעורקיך. הבעת פניהם אינה משתנה, קרה, מחמיצת פנים. הם מפרקים אותך בדם קר, לא אוכלים אותך כמו בספרי האימה – הם שבעו זה מכבר! הם קורעים לגזרים את הדף שעליו כתבת ומסתלקים.
אל תשכח שהזהרתי אותך, אל תכחיש שאמרתי לך, והזכרתי לך ש"הלילה מאזין והבוקר מלשין". על כן אל תתפלא אם בבוקר תמצא את לבך משופד על מוט ברזל אצל הקצב, ריאותיך נופחות את נשימתן האחרונה ולאברי גופך מוצמד השלט: "בשר סופרים למכירה".
אל תכתוב על שד לעולם!
זו עצתי לך, ואיני מבקש כל תמורה – רק בטובתך אני חפץ. מוטב שתפעל על פיה. אל תתעקש ואל תשגה באשליות שווא, שכתיבתך על השד עשויה לשנות דבר מה, או שהכתיבה תציל אותך, תטהר את נפשך ותבסס את שמך לעד..
פיו של השד הרבה יותר גדול מחלומותיך הזעירים. הוא יבלע אותך, את העט, הנייר, השולחן והכיסא נטול המשענת, גם את חדרך, שכונתך ועירך.
שמע לעצתי, חדל לכתוב..
אבל אם אתה עקשן מלידה, קשה עורף ללא תקנה, כתוב ואל תחדל! אם הדבר בוער בעצמותיך, וטיפות הגשם החודרות מבעד לחלון חדרך הדולף אינן מרַפות את ידיך, כתוב ככל שאבתה נפשך..
אולם כתוב על כל השדים.. כי הם אף פעם לא באים אחד אחד!
ד"ר אלון פרגמן מרכז את לימודי השפה הערבית במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. לאחרונה פורסם ספרו נמר מנייר (בהוצאת רסלינג, 2012), ובו תרגם מבחר מסיפוריו הקצרים של הסופר הסורי החשוב זכריא תאמר.